רקע
כנגד העוררים הוגש ביום 24.12.12 כתב אישום, אשר מייחס להם עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973), החזקת כלים להכנת סם מסוכן (לפי סעיף 10 לפקודת הסמים המסוכנים), וכלפי העוררים 1 ו-2 גם עבירה של שהיה ללא היתר (לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).
העוררים הם אזרחי תאילנד.
אשר לטענתו של בא כוח העוררים, לפיה לא יכלה המשיבה להסתמך על הראיות שנאספו בדירה או ברכב, הואיל ולא התבקשה הסכמה לבצוע החיפוש, ומשכך היה בלתי חוקי ואין הראיות קבילות, קבע בית המשפט המחוזי, כי עניין זה מקומו להידון במסגרת התיק העקרי.
באשר לעורר 2 נטען, כי הואיל ואין הרכב בו נמצאה שקית הסמים שייך לו, והואיל וזו נמצאה לרגלי כסא הנוסע ולא כסאו שלו בעת שנהג, והואיל ורכב זה משמש כ"מונית תאילנדים" להסעת רבים מבני קהילת עובדי החקלאות התאילנדים מדי יום, לא ניתן לראות בשקית זו ראיה לחובתו.
בשים לב לכך שדוקטרינת "פירות העץ המורעל" נדחתה בשיטת המשפט הישראלית (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, 530-529 (1998) והאסמכתאות שם), ספק רב אם אי החוקיות הנטענת תביא לפסילת הראיות, ככל שישנן – ואליהן נשוב להלן; ולכן לכאורה אין בה כדי לפגוע אנושות בסיכוי להרשעת העוררים, כטענת הסנגור המלומד.
לא הוכחשה עובדת שהייתם ללא היתר של העוררים 2-1.
...
איני רואה איפוא להיעתר לטענה בענין החיפוש.
בענייננו, לכל הפחות, מובילות הראיות הנסיבתיות הקיימות נגד העוררים ביחד ולחוד למסקנה לכאורית כאמור.
כללם של דברים
אין בידי איפוא להיעתר לערר.