הרשעה על סמך עדות יחידה של קטין בפני חוקר נוער על ידי קטין אחר

הרשעת המערער נסמכה בעיקרה על גרסאותיהן של הקטינות א' ו-ב', על חיזוקים ראייתיים שהובאו לעדויותיהן, אותן מצא מהימנות – בעוד שמצא קשיים משמעותיים בעדות המערער.

בכלל זה, הפנה בית המשפט המחוזי לחקירת א' על ידי חוקרת הילדים, שנערכה בהיותה כבת 13.5, וכן לעדותה בבית המשפט, בהיותה כבת 14 שנים, במהלכה סיפרה באופן סדור את פרטי הפגיעה המינית שביצע בה המערער.

דעת הרוב קבעה כי רמת המהימנות של א' בעדותה היתה גבוהה ביותר, והותירה רושם של "נערה נבונה, בוגרת, דייקנית, כנה ואותנטית", אשר מסרה גרסה איתנה ועמדה עליה במהלך "חקירה נגדית ארוכה ומתישה" (פסקה 453 להכרעת הדין), חרף גילה הצעיר והקושי הניכר להעיד נגד סבהּ.

בכלל זה נקבע, כי בשנים הראשונות שבהן פגע המערער ב-א', היא כלל לא הבינה את מהות המעשים והפגיעה בה; כי מעשי המערער לוו במתן כסף ומתנות, אשר לגביהם העידה א' בכנות כי התפתתה להם; כי היתנהגותו של המערער הייתה מאיימת והחלישה את א', אשר העידה שפחדה לצעוק, ושבמקרים שבהם החלה לעשות כן, היה המערער סותם את פיה כדי שלא תישמע; כי מעדות א' עולה שהוריה ישנו בחדר נפרד, אשר כלל יחידת שירותים, עם דלת נעולה; כי אחיה הצעיר של א' ותינוק נוסף שהצטרף בהמשך ישנו בסמוך לאֵם, בחדרה, עד לגיל שנתיים; כי מעדותיותיהם של א', אימהּ והאח עולה, כי בני המשפחה נטו לשינה עמוקה, ולעיתים התקשתה האם להתעורר אף מצפצופי סנסור שהושמעו לעיתים במהלך הלילה; כי מעדות א' עולה כי המערער הסתלק מהמקום במהירות במקרים שבהם שמע את קול המפתח מחדר ההורים; וכי בשתי הזדמנויות לפחות נראה המערער על-ידי ההורים באמצע הלילה בביתם, אך לא התעורר בקרבם חשד בעיניין.

עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הסתמך על מיסמך רפואי, ולפיו איבר המין והמנגנון של המערער תקינים, ואולם המשיבה לא זימנה לעדות את הרופא החתום על המסמך.

ואולם, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב במימצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהובאו בפניה ומהשתלבותן במארג הראייתי (ראו, למשל, ע"פ 1781/19 קדיוליץ נ' מדינת ישראל (2020); ע"פ 4121/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2021)).

וכפי שהדגשתי בעיניין אחר: "לא זו בלבד שגירסת המתלוננת נמצאה מהימנה, אלא שיש לדחות את טענות המערער באשר לקיומה של עלילת שוא, אשר מקורה לכאורה בקנוניה משפחתית [...] כידוע, על טענה בדבר עלילת שוא להיות 'ממשית והגיונית' (ע"פ 4528/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (16.6.2019)). אולם, במקרה דנן, טענת המערער נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין לקיומה של קנוניה שנרקחה על ידי אם המתלוננת וסבתה – ואינה מתיישבת עם אופן חשיפת האירועים על ידי המתלוננת." (ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (29.7.2020)).

...

הטענות כנגד ההרשעה התמקדו, בסופו של דבר, בהיבטים מסוימים בלבד של העדויות, שלא היה בהם כדי לערער את המאסה הראייתית שהצטברה.

אני סבורה שהעונש שהושת עליו הוא ראוי, גם מבלי שיובא בחשבון הכלל באשר לצמצום התערבותה של ערכאת הערעור בנושאים מסוג זה, המצדיק אף הוא את הותרתו על כנו.

ת הנשיאה א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' אלרון כי דין הערעור להידחות וזאת מן הטעמים שמנה בחוות-דעתו המפורטת.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 20946-01-22 מדינת ישראל נ' קוסבה(עציר) ואח' בפני כבוד סגן הנשיא ירון מינטקביץ בעיניין: מדינת ישראל ע"י עו"ד רמי בן חמו המאשימה 1.לית קוסבה (עניינו הסתיים) ע"י עו"ד עומייר מריד 2.חמזה יאסין ע"י עו"ד יעקוב ג'בר הנאשמים הכרעת דין – נאשם מס' 2

נגד שני הקטינים הוגש כתב אישום נפרד (ת"פ 20942-01-22 בבית משפט לנוער): קטין ב' הודה והורשע במעשים הנוגעים אליו בהליך זה וכן בעבירות נוספות, ונגזר עליו עונש עקרי של 16 חודשי מאסר וקטין א' הודה בעבירות המיוחסות לו ונקבעה אשמתו, אך ההליך בעיניינו טרם הסתיים, וקבוע לשמיעת טיעונים לעונש ביום 19.1.23.

ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם הוכה במהלך מעצרו על ידי השוטרים, ועניין זה עלה במסגרת חקירת השוטרים אשר ביצעו את המעצר – וכפי שאפרט בהמשך, לא מצאתי ממש בטענה זו. הראיות עיקרו של חומר הראיות הוגש בהסכמה, ומטעם המאשימה העידו שוטר מיחידת העיקוב ומספר שוטרים אשר ביצעו את מעצרם של נוסעי הביואיק וכן העיד איוב.

עם זאת אציין, כי הראיות שהוצגו, ובכללן הודעות בעלי המכוניות (מוצגים ת/2 ות/3) והודעות השוטרים אשר ביצעו את מעצרם של שני הקטינים במכוניות המזדה הגנובות (ת/36 ות/23) ואת מעצרם של הנאשם, קוסבה ואיוב במכונית הביואיק (ת/14, ת/36 ות/23), אכן מלמדות שהמעורבים האחרים גנבו את שתי המכוניות – וכאמור מעלה, כל יתר המעורבים הנוספים (איוב, קוסבה ושני הקטינים), הודו בעבירות אלו והורשעו בהן.

כהערה מקדימה לסקירת הראיות אומר, כי הנאשם נקשר לגניבת המכוניות על סמך מארג של מספר ראיות, ובהן מעצרו במכונית הביואיק, זמן קצר לאחר ביצוע הגניבות, יחד עם קוסבה ואיוב, עדותו של שוטר יחידת העיקוב אשר עקב אחרי מכונית הביואיק בליל הארוע, עדותו של איוב, ממנה עלה כי הנאשם הצטרף לנסיעה עם יתר המעורבים בבית חנינא, וראיות נוספות, ובהן גם עדותו של קוסבה, אשר העיד מטעם ההגנה.

עוד עלה, כי במהלך מעצרו של קטין ב' הוא ניגח ניידת מישטרה בניסיון להימלט מהשוטרים, וכתוצאה נגרמו לשוטרים חבלות קלות.

ב"כ הנאשם שב על טענתו, כי נידרש לעדותו של איוב סיוע, בשל היותו מעורב בעבירות וכן העלה טענות בדבר מחדלי חקירה שנפלו, ובכלל זה הימנעות היחידה החוקרת מבצוע מחקר תיקשורת למעורבים השונים, וכן טען כנגד משקלן של הראיות שנאספו.

העד הסביר את הפער בין אמרת החוץ שלו לעדותו לפני בכך שהוכה על ידי השוטרים בעת שנעצר ועל כן "היה במצב לא טוב". לאור התרשמותי מהעד, לא ראיתי לייחס משקל לעדותו לפני, ולדבריו כי הנאשם לא עלה למכונית הביואיק בבית חנינא אלא במקום אחר בירושלים.

...

במכונית הביואיק נעצרו מלבד איוב )אשר נהג בה) קוסבה והנאשם – ועל כן גם מכח האלימינציה עולה המסקנה כי הנאשם הוא האדם הרביעי הנראה במצלמות האבטחה ת/30.

מסקנות משפטיות לאחר שנתתי דעתי למכלול העדויות והראיות אשר הוצגו, מסקנתי היא כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר, כי הנאשם גנב את שתי מכוניות המאזדה, יחד עם יתר הקושרים.

מסקנה זו עולה באופן נסיבתי מהעובדות הבאות: כפי שפרטתי למעלה, מהראיות עולה כי הנאשם היה עם נוסעי מכונית הביואיק בעת שאלו גנבו את שתי מכוניות המאזדה, וכעולה מצילומי מצלמות האבטחה, לפחות בעת גניבת המכונית הראשונה לכל הפחות הוא היה בקרבת המכונית בעת הגניבה.

בית משפט השלום לנוער במחוז תל אביב (בת ים) ת"פ 28951-12-22 מדינת ישראל נ' פלוני 04 מאי 2023 לפני: כבוד השופט ניר זנו המאשימה מדינת ישראל הנאשם פלוני <#2#> הכרעת דין

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את פרשת התביעה וסיכומי הצדדים, נראה כי ירעת המחלוקת בין הצדדים מצומצמת לשאלה האם נפלה אי חוקיות בפעולות הסייר והמתנדב אשר עכבו את הנאשם עד לבוא המישטרה, וככל שיקבע כי פועלם נגוע באי חוקיות אזי נפנה ונדון בנפקות אי חוקיות העיכוב ביחס לכלל הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש על בסיס החלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

במהלך נהיגה זו ניצפה הנאשם על ידי הסייר, ועל כן לנוכח נוסח סעיף 413ב(ב) ניתן לומר, שעבירת גניבת הרכב בוצעה בפני הסייר המעכב, אשר קלט אותה לנוכח ניסיונו ומקצועו, כמפורט בעדותו.

אנו עדים, חדשות לבקרים, לכתבי אישום רבים המונחים על שולחנו של בית משפט זה -דומים עד זהים בנסיבותיהם לכתב האישום שבפניי, המייחסים לקטינים, בפרט קטינים תושבי האיזור, בין בעצמם, בין ביחד עם אחרים, לעיתים ב"הנחיית" בגירים, עבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב לצורך הגניבה, ונהיגה ברכב ללא ביטוח וללא רישיון, וכל זאת תוך כדי כניסה לישראל שלא כדין.

לכך יש להוסיף ראיות נוספות שנאספו על ידי היחידה החוקרת, והוגשו בהסכמה : הודעת בעל הרכב הגנוב- המתלונן, תעוד מצלמות עין הנץ, איכון מכשיר הטלפון הנייד של הנאשם, הקושר אותו בזמן ובמקום לזירת הארוע, בסמוך לרחוב ממנו נגנב הרכב .

כמו כן , כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, אזי המנעות הנאשם מלהעיד במשפטו ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו .

לאי העדתו של הנאשם מתווספת העובדה שגירסתו היחידה של הנאשם אשר הונחה בפני ביהמ"ש הנה הגרסה שמסר במישטרה בשני מועדים שונים, במסגרתה קשר הנאשם את עצמו לחלק מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום - שהייה בישראל שלא כדין, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.

...

מעבר לכל האמור לעיל - קיימות ראיות רבות בתיק שבפניי שהינן ראיות חיצוניות ואובייקטיביות, הקושרות הנאשם לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ואלה ראיות שלא נאספו או נתפסו על ידי המעכבים קרי אינן נובעות מן העיכוב גופו.

כמו כן , כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, אזי הימנעות הנאשם מלהעיד במשפטו ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו .

סוף דבר לאור האמור לעיל ועל פי סעיף 21 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א -1971 הנני קובע כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בית משפט לנוער בבית משפט השלום בבית שמש ת"פ 45438-09-22 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) בפני כבוד השופטת יפעת גפן המאשימה מדינת ישראל הנאשם פלוני (קטין) ע"י ב"כ עוה"ד עידן גמליאלי הכרעת דין

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' טירקל בין היתר בע"פ 6508/02 פלוני נ' מ"י (6.2.2003): "הכל מסכימים כי זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות וטעויות כאלו בזיהויו של אדם, גרמו למקרים טראגיים של עוות דין ... הרשעתו של אדם על פי זהוי בלבד היא דין קשה, הנעשה קשה שבעתיים כאשר לא הוטל ספק במהימנותו של העד המזהה, והשאלה היחידה היא אם אפשר לסמוך על כוח זיכרונו הוויזואלי ... לפיכך נהגו בתי המשפט במקרים כאלה בזהירות מופלגת וכאשר לא היה הזיהוי בטוח כל צורכו לא הסתפקו בכך ונזקקו לראיה מסייעת לצורך ההרשעה ...". מכאן, נקבע מבחן כפול לצורך הערכת ראיית זהוי, וזאת בדרך של: "מהימנות העד המזהה" לצד "אמינות הזיהוי". ביחס ל"אמינות הזיהוי" נקבע כי יש לבחון את הזיהוי הן ברובד הסובייקטיבי והן ברובד האובייקטיבי: "מחד גיסא – נבחנת יכולתו האישית של העד לחרות בזכרונו רשמים חזותיים ומכוחם "לזהות" בני אדם על פי חזות פניהם; ומאידך גיסא - נבחנת האפשרות של טעות ב"תום לב", על רקע של סטייה מן הכללים שלפיהם יש לקיים מסדר זהוי פורמלי" (י. קדמי "על הראיות" (2009), חלק שלישי, עמ' 1211).

ראה גם כב' השופט הנדל בע"פ 3055/18 ג'אבר אבו רקייק נ' מדינת ישראל (4.8.2020): "...מתן משקל לעדות זהוי על סמך המבחן הפנימי והערכתו העצמית של העד בלבד היא למעשה קבלת דבריו של העד מבלי לידרוש דבר מה שבכוחו לאמת את דבריו. הדבר משול לכך שבית המשפט יכסה את עיניו וייתן לעד להוליך אותו בחשכה לאן שזה יחפוץ. על התפקידים להיות הפוכים בתכלית – על בית המשפט אכן לצעוד בעקבותיו של העד, אך זאת בעניים פקוחות לרווחה ותוך הפעלת ביקורת עצמאית. עליו לבחון צעד אחר צעד בדרך העובדתית והאובייקטיבית בה הלך העד בדרכו אל היעד הסופי בו שוכנת מסקנתו העצמית בדבר הזיהוי. לא ניתן להשתמש ברובד הפנימי של העדות, לרבות ההערכה העצמית של העד, במנותק מהרובד האובייקטיבי שלה, ובטרם נערכה הבקורת העצמאית של בית המשפט. הרובד החצוני, על ממצאיו ומסקנותיו, הוא המפרש את הרובד הפנימי ומעניק לעדות כולה את משמעותה. יכול שהרובד החצוני יחזק ויאמת את הרובד הפנימי ויכול שיחליש" (פ' 11).

ומן הכלל אל הפרט במקרה דנן טוענת המאשימה לזיהוי הקטינה את הנאשם כמי שפגע בה בהסתמך על "היכרות מוקדמת" של הקטינה עם הנאשם, יום קודם לשיטתה, אצל מש' **.

ועוד, בהתייחס לכך שהילדה אמרה שהאם הסבירה לה איך לספר, מסרה העדה כי "זאת נורה אדומה לכן התעכבתי איתה על עניין הזהום..". בנוסף, אשרה חוקרת הילדים כי בעת חקירת הקטינה, היתה הילדה מודעת לתלונה שהוגשה על ידי הנאשם כנגד אמה בגין תקיפה, אשרה שיש בכך משום זהום החקירה, אם כי לא התרשמה ממגמה להפללה.

חרף חשיבות שתי האמירות הנ"ל – האחת ההפניה של ** בתחנת האוטובוס לעבר הקטין והשניה תגובתה לכאורה של הקטינה במקום - לעניין משקל טענת הזיהוי על ידי הקטינה, אין לכך זכר בחקירת האם במישטרה ובגירסת הקטינה כפי שנמסרה לחוקרת הילדים (הן לעניין הזיהוי שלו בתחנה כמי שפגע בה והן לעניין בקשתה לעזוב את המקום).

. לדרישת הסיוע שבוטלה נותר שריד, לעניין עבירות מין, במקרה של הרשעה על פי עדות מתלוננת בעבירות מין שניתנה בפני חוקר ילדים (ראו: -Hyperlink Removed- ל-Hyperlink Removed-, התשט"ו – 1955).

גם בפסיקה בהקשר לעדות קטין בפני חוקר ילדים מצוין לא אחת העיקרון כי על הסיוע להמצא בתוך ירעת המחלוקת (ראו למשל: -Hyperlink Removed- פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.9.2005) בפיסקה 20; -Hyperlink Removed- פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.5.2009) בפיסקה 13; -Hyperlink Removed-, לעיל; -Hyperlink Removed- פדלון נ' מדינת ישראל, בפסקות 19-17 ([פורסם בנבו], 7.9.2011))".

...

אקדים ואציין כי אין בלבי ספק אשר לרצונה הטבעי והמובן של האם למצוא את מי שפגע בבתה היקרה לה. לצד זאת, לא שוכנעתי מעדותה ומהגרסאות המונחות לפניי כי קיימות הראיות הנדרשות על מנת לקבוע כי הקטינה פגשה את הנאשם קודם לאירוע, ולא כי זיהתה אותו בעצמה בתחנת האוטובוס, כמי שפגע בה. האם שמעה מהקטינה על הארוע, ולאחר שהשכנים - משפחת ** מסרו את שמו של הקטין כמי שהיה אצלם יום קודם, יצאה האם עם הבת לתחנת האוטובוס, שם נכח הנאשם.

. "אם הראיה המסייעת אינה מתייחסת לנקודה ממשית שבמחלוקת, היא אינה מחזקת את המסקנה לפיה מתקיימים יסודות העבירה" בצדק הפנתה המאשימה לכך כי ככל שהנאשם מרחיב את יריעת המחלוקת, אזי יקל לאתר ולהוכיח ראיית סיוע, אולם המסקנה אותה למדה מכך בענייננו- שגויה.

מחדלי החקירה בתיק, נוגעים באופן ישיר לליבת המחלוקת ולסוגיית הזיהוי ובהעדרם כאמור, לא ביססה המאשימה את אשמתו של הנאשם במיוחס לו. סוף דבר נוכח מחדלי חקירה משמעותיים, העדר הראיות הנדרשות לעניין הזיהוי, אפשרות לזיהום הזיהוי, והמשקל הנמוך של ראיית הסיוע בהתייחס למכלול הראיות בתיק, ומנגד גרסתו של הקטין, אני מורה על זיכוי הקטין מהמיוחס לו. ל- *', נפגעת העבירה אבקש להדגיש כי לא קיימת מחלוקת אשר לעצם הפגיעה בה. כאמור מצאתי עדותה מהימנה לעניין הפגיעה בה ומבקשת לחזק אותה על אומץ ליבה וכי תמשיך להיות מלווה על ידי משפחתה וגורמים נוספים ככל שיידרש.

בית משפט השלום ברמלה ת"פ 10115-02-21 מדינת ישראל- רשות המיסים,היחידה המשפטית מחוז מרכז-מע"מ פלילי נ' מסעוד ואח' בפני כבוד השופט הישאם אבו שחאדה בעיניין: המאשימה מדינת ישראל- רשות המיסים, היחידה המשפטית מחוז מרכז - מע"מ פלילי ע"י ב"כ עוה"ד אתי שטיינמץ הנאשמים 1. אמיר מסעוד 2. טריפל אס. תיחכום טכנולוגי בע"מ 3. שניצה בע"מ 4. אל-ווין שיווק (2009) בע"מ 5. אילינוי הנדסה מיתקדמת בע"מ 6. המתעל- ביצוע עבודות צנרת בע"מ על ידי עוה"ד עמית זיו ועוה"ד נורה אלעבסי גזר דין

המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום בעבירות מס מסוג פשע לפי חוק מס ערך מוסף.

נזכיר את הוראות סעיף 40י לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין): "(א) בית המשפט יקבע כי היתקיימו נסיבות הקשורות בבצוע העבירה על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.

בעת שהנאשם מונע מידע מהיחידה החוקרת בשלב החקירה אין לו אלא להלין על עצמו שכיוון החקירה האפשרי שהוא נוצל על ידי אחרים לא נבדק וגם אין לו להלין אלא על עצמו שטענתו גם לא תיתקבל בשלב הטיעונים לעונש.

העונש המתאים בתוך מיתחם העונש ההולם בעת קביעת העונש המתאים בתוך מיתחם העונש ההולם לקחתי בחשבון לקולא את השיקולים הבאים: ראשית, לנאשם אין הרשעות קודמות בעבירות מס; שנית, הנאשם נשוי ואב לילדים קטינים שפרנסתם עליו; שלישית, הפוסט טראומה שממנה סובל בעקבות רציחת אחותו וזאת על אף שלא הוצגו מסמכים רפואיים בעיניין, אך אני מוכן לקבל את עדות אחותו לגבי מצבו בעקבות אותו ארוע.

...

לכן, הנני קובע שיש לראות בנאשם כדמות מרכזית ודומיננטית וכמחולל העבירות ולא "איש קש", כפי שטען.

לבסוף, לא שוכנעתי שמתקיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שגוברות על הצורך לקבוע את העונש בתוך מתחם העונש ההולם.

לאור כל האמור לעיל, הנני משית על הנאשם את העונשים הבאים: א. חמש שנות מאסר בפועל.