כאמור, בגין מעשים אלה הורשע הנתבע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בבצוע
עבירות של אינוס (עבירה לפי סעיף 345 (א) לחוק העונשין, תשל"ז
-
1977 ), היתעללות (עבירה
לפי סעיף 368 (ג) סיפא לחוק העונשין), תקיפת קטין (עבירה לפי סעיף 379+382 (ב) לחוק
העונשין, מס' רב של פעמים), איומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, מס' רב של
פעמים), והיזק בזדון (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין (מס' רב של פעמים).
מעבר לכך, אשר לטענת הנתבע כי לא נגרם לתובעים כל נזק כתוצאה מהאירועים, יודגש כי
בהתאם לפסיקה, בעוולת התקיפה, להבדיל מעוולות הסל (דוגמאת רשלנות והפרת חובה
חקוקה), אין הכרח בקיומו של נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה, על מנת
לזכות את הניזוק בפצוי בגין כאב וסבל (ר' תמ"ש (ת"א)
-
04-
14 ( 10 י' נ' ס' ( 25.02.14
וההפניות שם; תמ"ש חיפה
-
11-
08 האשה נ' הבעל 15.08.12 וההפניות שם).
...
בחינת נסיבות המקרה שבפני לאור כלל מעשה בית דין, על שני ראשיו מובילה למסקנה
ברורה כי אין ממש בטענת הנתבע: הנתבע צירף פרוטוקול הדיון מיום 01.11.2015 בבית
הדין הרבני, בו ציינו הצדדים את הסכמותיהם בעניין המזונות, המשמורת וחלוקת הרכוש,
אשר נכרכו בתביעת המזונות.
מטעמים אלה אני דוחה את טענת הנתבע לקיומו של מעשה בית דין.
נזק לא ממוני שגרם בן זוג אחד למשנהו נוכח מעשה אלימות שנקט כלפיו,
תומכת אף היא במסקנה, לפיה המגמה היא להעלות את רף הפיצוי בגין נזק
לא ממוני.
₪ לתובעת 5 סך 65,000
סוף דבר:
56 .
אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם כדלקמן:
18 .