הרשעה בשבועת שקר והדחה בחקירה, זיכוי מיתר העבירות

הנאשמת והנאשמים מזוכים מיתר העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

אציין כי קביעותיי לעיל בנוגע חוסר-היכולת להרשיע את הנאשמים 1 ו-3 בעבירת שדול נוכח זיכויו של קאק אינן מסייעות לנאשמים 1 ו-3 בנוגע לעבירת ההדחה.

אני ער לסמכות בית המשפט להרשיע בעבירה חלופית, אך במקרה דנן, משעבירה זו לא נזכרה בכתב האישום ובמהלך המשפט כך שספק אם ניתנה לנאשמת 2 היזדמנות של ממש להיתגונן בפניה, ונוכח הרשעתה בעבירה אחרת, לא מצאתי ליישם סמכות זו. לסיכום חלק זה, יש להרשיע את הנאשמת 2 בעבירה של שבועת שקר, ואת הנאשמים 1 ו-3 בעבירה של הדחה בחקירה.

...

לכן, אני דוחה את טענת האכיפה הבררנית וההגנה מן הצדק כבסיס לזיכוי הנאשמים.

הכרעה הנאשמת 2 מורשעת בעבירה של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין.

כל אחד מן הנאשמים 1 ו-3 מורשע בעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק.

]השופטת ע' ארבל: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1029/08 אשר הרשיע את המערער על-פי דעת רוב (כבוד השופטים ב' אזולאי וצ' צפת, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) במספר רב של עבירות אינוס, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות ובמספר עבירות של הדחה בחקירה ואיומים, והשית עליו 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופצוי כספי למתלוננת.

לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי ברוב דיעות את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כנגד דעתו החולקת של שופט המיעוט אשר סבר כי יש לזכות את המערער מחמת הספק.

בין יתר הקשיים התייחסה דעת המיעוט לגירסתה הסותרת של המתלוננת לעניין השריטה בידה; לאמתלה הכוזבת בנושא מעבר הדירה שמסרה לעובדת הסוציאלית; למניע האפשרי שהיה למתלוננת בהפללת המערער; לאי-היתייחסות המתלוננת למועדים ספציפיים בהם בוצעו העבירות; לעובדה שהמתלוננת לא סיפרה לשוטר שהגיע לביתה בערב יום הגשת התלונה בשל חששה מהמערער על מעשי האונס.

בשל אופייה ההגנתי המובהק של הטענה, אין לקבל גישה לפיה דחיית טענת עלילה, אך ורק בשל חוסר סבירות, יכולה ככלל לתמוך כשלעצמה בראיות התביעה (זאת, כמובן, אלא אם מדובר בשקרים של הנאשם שניתן לייחס להם, לעתים, משקל ראייתי עצמאי).

...

מבלי להידרש לשאלת היקף התערבותה הראוי של ערכאת הערעור בקביעות מהימנות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית ולשאלת המחיר הראייתי של שאלות מדריכות, כפי שמעלה חברי השופט גרוניס בחוות דעתו, סבור אני, כי בשל הקושי בשפתה של המתלוננת, בשל הקשיים בתרגום, בשל קשיים תרבותיים, בשל הסתירות שעלו מעדות המתלוננת, בשל העדר הראיות ומחדלי חקירה, גרסתה של המתלוננת לא מוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמת המערער.

ואולם, הגם שעמדת התביעה נראית לי קרובה יותר לאמת, בשל הקושי הרב לאמוד על מהימנות המתלוננת וגרסתה, ובשל מחדלי החקירה שנלוו לכך, ומאחר ובהשערות וניחושים אין די בשביל לבסס הרשעה בפלילים, שוכנעתי, כי גרסת המתלוננת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כנדרש בפלילים.

מכל האמור לעיל, מצטרף אני לחברי השופט א' גרוניס, כי דין הערעור להתקבל וכי יש לזכות את המערער מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת מסכת ארוכה של ראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, למעט העבירה של הדחה בחקירה, ממנה זוכה מחמת הספק; וכן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים בשל מעשיו כלפי המתלוננת המתוארים באישום השני.

בסופו של דבר, גזר בית המשפט על המערער עונש מאסר בפועל למשך 24 שנים; עונש מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שיחרורו כל עבירת מין או עבירת אלימות מסוג פשע; ופצוי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח. טענות הצדדים בעירעור על הכרעת הדין במסגרת העירעור שלפנינו, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשהעדיף את חוות דעתה של ד"ר אופיר על פני חוות הדעת האחרות, המבססות לשיטתו היטב את ההנחה שהמתלוננת סובלת ממחלת האפילפסיה, וכתוצאה מכך נפגע כושר השיפוט שלה, באופן שהביא אותה לשקר ביחס למעשיו.

לבסוף נטען למחדלי חקירה אשר גרמו לעיוות דין, המצדיק, לשיטת המערער, את זיכויו; בשל כך שחקירותיה של המתלוננת לא תועדו בתעוד קולי וחזותי, בנגוד להוראות סעיפים 10 ו-17 לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו- 2005 (להלן: חוק הליכי חקירה והעדה); ובשל כך שלא נערך חפוש אחר שרידי זרע של המערער על סדין מיטתו.

בנסיבות אלה, ועל פי הכללים הנהוגים במשפטנו, מובן כי לא ניתן להסתמך על האמור בו. יתר על כן, אם אכן היתה המתלוננת חולה במחלת האפילפסיה, ניתן היה לצפות כי יימצא לכך תעוד רפואי כלשהוא, ולפחות כי הוריה ידווחו על כך, אם לרופאיה, ואם במהלך חקירת המישטרה בפרשה, בפרט כאשר ידעו לדיווח על בעיות רפואיות אחרות מהן סבלה המתלוננת.

...

המסקנה היא אפוא כי לא הוכחו הטענות למחדלי חקירה, וממילא גם לא הוכח כי המחדלים הנטענים פגעו בהגנת המערער.

סיכומם של דברים: לנוכח כל המפורט בהרחבה לעיל, אני סבור כי הרשעת המערער בעבירות החמורות שיוחסו לו בדין יסודה.

בנסיבות מרות אלה, אני סבור כי העונש שהושת על המערער הולם את מעשיו הקשים והאכזריים, מבטא גמול ראוי לפגיעה הקשה שפגע בבתו המתלוננת, ומשמש תמרור הרתעה לרבים, לבל ילכו בדרכיו הרעות של המערער.

האישום הששי מיוחס לנאשם 1 בלבד: מבקשת המאשימה מבית המשפט להרשיע הנאשם 1 בעבירת הדחה בחקירה, דברים הנלמדים מתוך הודעותיהם של עדי התביעה 5 ו-6 במישטרה ובעיקר נוכח עדותם בבית המשפט.

מה וגם, המאשימה לא נתנה דעתה בצורה מספקת למחדלי החקירה בתיק זה. מכל המקובץ מתבקש בית המשפט לזכות את הנאשם 5 בעבירות המיוחסות לו באישום זה, ולכל היותר להרשיעו בעבירה של החזקת רכוש גנוב.

סעיף 245 הדחה בחקירה מגדיר את העבירה כלהלן: "(א) המניע אדם, או המנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה, או ימסור הודעת שקר, או...

סופו של דבר: החלטתי לזכות נאשם 1 מהעברות המיוחסות לו באישומים 2-7 (כאשר לגבי אישום 2 הזיכוי הנו מחמת הספק והיתר זכוי מוחלט) ולהרשיעו בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

...

זאת ועוד אחרת, אין מחלוקת כי נתפס רכוש בחזקת הנאשמים 4 ו-5, כל אחד בנפרד, בסמיכות מועדים, תכשיטים שהם חלק משלל ההתפרצות אשר זוהו על ידי הבעלים, וכי המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת ביחס למעורבות הנאשמים בבצוע העבירה באישום זה. באשר לנאשם 4: לגישת המאשימה הראיות שהובאו כנגד הנאשם 4 והעובדה כי נתפסו בחזקתו בסמוך למועד ההתפרצות תכשיטים שזוהו לאחר מכן על ידי הבעלים, והודיית נאשם 1 בפני המדובב כי אחד מהחברה נתפס ובחזקתו כ-600 גרם תכשיטים, מביאים למסקנה אחת ויחידה למעורבות הנאשם 4 בקשירת הקשר ובהתפרצות.

באשר לנאשמת 3: החלטתי לזכותה זיכוי מוחלט מהעבירה המיוחסת לה באישום השלישי.

באשר לנאשם 4: החלטתי לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום השלישי מחמת הספק.

באשר לנאשם 5: החלטתי לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום השלישי מחמת הספק ותחתה להרשיעו בעבירת החזקת רכוש חשוד כגנוב וכן להרשיעו בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

הננו סבורים, שלאור החקירה הנגדית הארוכה של טלל, ואף ללא גמישות יתר, אין מקום לראות את עדותו כולה כפסולה, בשל כך שלא נתאפשרה חקירה נוספת שלו בעיניין שיחתו עם וג'יה והדבר גם אינו עומד בניגוד לגישה, שמצאה בטוייה ב ע"פ 631/76 ע"פ 631/76 הנ"ל."

במה דברים אמורים: גם כאשר מדובר על שותף ממש, יש ואינו נידרש סיוע לעדותו אם מסתבר כי שיתף עצמו במעשה העבירה עקב יחסי התלות שבינו לבין העבריין העקרי, ע"פ 42/66 ע"פ 42/66 הנ"ל אומר בהקשר זה (שם. בעמוד 191) כי אם הנאשם והעד לא פעלו יחדיו כשווה עם שווה והעד עמד במצב של תלות אישית או כלכלית כלפי הנאשם, כמו הזונה כלפי המחזיק בבית הזנות, הקונה בשוק השחור כלפי ספקו והמודח לשבועת שקר הנכנע לשידולו של המדיח (והייתי מוסיף את המכור לסמים כלפי ספק הסמים), הרי לצורך דיני הסיוע יראו במי שנימצא במעמד של תלות כאמור, רק מעורב בדבר עבירה ולא שותף לדבר עבירה.

סיכומו של דבר, הסנגור המלומד ביקש לזכות את מרשו ולחלופין להרשיעו רק בסיוע להריגה ולחילופי חילופין באי מניעת העבירה בלבד.

אין לשלול אפשרות קיומן של נסיבות כפי שהן עולות מדבריו של הסנגור המלומד, היינו תיתכנה נסיבות בהן מעלה פלוני דבר שקר לאו דוקא בשל כך שהוא שותף לעבירה שהתבצעה בנוכחותו, אלא בשל חשש העולה בליבו מפני מעורבות בחקירה או בשל אי נכונות לשתף פעולה בצורה כלשהיא, כמבואר לעיל.

...

זאת ועוד, יתכן שאדם מעלה טענת כזב בשל נורמה המקובלת עליו, והוא שאירע לטענת הסניגור המלומד בבית הסוהר, מקום בו אין נוהגים לשתף פעולה עם השלטונות, גם אם האדם אשר תגובתו מתבקשת איננו מעורב בעבירה.

במקרה שלפנינו לא הוסקה המסקנה המרשיעה כאשר השקר שבאליבי שימש כיסוד להרשעה, אלא בשל שש העדויות שנימנו לעיל, אשר תיארו פעלו של המערער מעת שלב התכנון ועד שלב הביצוע ועד בכלל.

(ט) לאור כל האמור לעיל, לא ראינו מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא בקשר למערער אלקיים והחלטנו לדחות את ערעורו.