הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום לפי סעיף 184

המסגרת הנורמאטיבית : סעיף 184 לחסד"פ מעגן סמכות בית המשפט להרשיע בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום : "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום." בע"פ 465/06 - דוד אביבי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (06/02/2008) נסקרו ההלכות הנוהגות בסוגייה והשיקולים ששומה על בית המשפט לשקול עת בא להכריע האם יש מקום להרשיע נאשם בגין עובדות שלא נטענו בכתב האישום : "השאלה אם לנאשם ניתנה היזדמנות סבירה להיתגונן מפני הרשעתו בעבירות שלא יוחסו לו לכתחילה בכתב האישום נבחנת במבחן כפול, ש"ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדורלית, שעיקרה בשאלה האם ניתנה לנאשם היזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם היזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום" (ע"פ 9256/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2005) פסקה 11 לפסק-דינו של השופט א' א' לוי).

...

זאת ועוד, ככל שזיקת הענין בנסיבות המקרה תהא הדוקה יותר יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה כי המאיים אמנם התכוון להפחיד את המאוים מבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה.

השאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן נבחנת בכל מקרה לפי נסיבותיו ועל פי המבחן הכפול עליו עמדנו לעיל, שכן "אין דומה מקרה, בו מורשע הנאשם על פי מערכת של עובדות חדשות, שזיקתה לגירסה העובדתית, עליה נתבססה האשמתו מלכתחילה, הינה רפה וקלושה, למקרה בו ניכר קיומו שלקשר ענייני ממשי והדוק בין העובדות שעל פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות, שנתגלו במהלך הדיון ושעליהן נסמכת הרשעתו. במקרה מן הסוג הראשון קרוב להניח, שאם לא הוזהר הנאשם, בשלב מוקדם של ההליך, בדבר קיומה של החזית החדשה, יימנע בית המשפט מלהרשיעו בעבירה האחרת, שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו. במקרה מן הסוג השני עשוי בית המשפט להיווכח, כי אף שהנאשם לא הועמד, מבעוד מועד, על האפשרות שיורשע על-פי תשתית עובדתית שונה מזו שעל פיה הואשם, נמצא הוא מתגונן למעשה - ככל שהיה בידו להתגונן - לא רק מפני האישום במתכונתו המקורית, אלא גם מפני האישום במתכונת שהיוותה נושא להרשעתו בדין" (ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל,פ"ד מג(2) 316, 323 (1989).

לציין כי המאשימה אף לא הפנתה שאלות בנושא לנאשם בעת חקירתו הנגדית וניכר מאופן ניהול פרשת התביעה וחקירת עדי ההגנה כי ההחלטה לעתור להרשעת הנאשם בעבירה זו התגבשה אך בשלב הסיכומים וללא שהנאשם עומת כנדרש עם האשמה זו. סוף דבר אני קובע כי הנאשם ביצע עבירות האיומים המיוחסות לו בכתב האישום וזאת מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מרשיעו בדין.

על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי לבית המשפט נתונה הסמכות להרשיע נאשם בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחות, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן.

...

יקותיאלי, כולי וטנצר טענו כי הם נפגעו מהחלפת המותב וכי העונשים שנגזרו עליהם בסופו של דבר אינם מתיישבים עם ההחלטה להפנות אותם לממונה על עבודות השירות ועם הדיונים שנערכו בנושא.

אף מבלי להידרש לכתב האישום החדש, לא מצאנו עילה להקל בעונשו של כולי.

גם בערעור זה לא מצאנו ממש, ונוכח האמור לעיל איננו מוצאים מקום להרחיב.

החוק והפסיקה בעיניין בקשה להרשעה בעבירה שלא נכללה בכתב האישום הוראת החוק הרלוואנטית לבחינת עתירת המאשימה היא הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שעניינה הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". על פי הפסיקה הוראת חוק זו באה להבטיח שתי תכליות המונחות ביסוד ההליך הפלילי – הגנה על זכות הנאשם למשפט הוגן והצורך לחשוף את האמת, ויעשה בה שימוש בזהירות רבה, ותוך הפעלת שיקול דעת מצד בית המשפט (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690; ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (פורסם בנבו, 4.9.07)).

הכרעה בבקשה לאחר בחינת נסיבות המקרה דנן, ולאחר הפעלת שיקול דעת והקפדה על שימוש זהיר בסמכות לפי סעיף 184, אני מוצא לדחות את עתירת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה, מאחר שסבורני כי הדבר לא יהיה צודק והוגן בנסיבות וכי ספק אם ניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן מפני עבירה זו. ראשית, הטענה כי נגרם למתלונן שבר באף כתוצאה מתקיפת הנאשם לא הייתה טענה חדשה שלא הייתה מוכרת למאשימה טרם הגשת כתב האישום.

...

סוף דבר אני קובע כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה בהליך פלילי והוכיחה כי הנאשם ביצע את מעשי האיומים והתקיפה המיוחסים לו בכתב האישום וכי הנאשם גרם בכך לחבלה הממשית המתוארת בכתב האישום, ברמה של מעל לכל ספק סביר.

מאחר שעובדות כתב האישום שהוכחו מקיימות את כל יסודות העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום – אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

על כן, לאחר שמיעת הראיות, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה אחת של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק, ובביצוע עבירה אחת של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוואנטיים היה הנאשם בעלים של עסק להשכרת ומכירת רכבים בשם "רכב עמראן", במסגרתו החזיק במיגרש רכבים בכפר יאסיף, ושם החזיק ברכבם שונים, בניהם רכב יונדאי מ.ר 02532434 (להלן: "רכב היונדאי").

הבקשה לתיקון כתב האישום להשלמת היריעה יצוין כי במהלך שמיעת התיק, בסמוך לתום פרשת התביעה, הגישה המאשימה בקשה לתיקון עובדות כתב האישום לפי סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

המאשימה ביקשה שהנאשם יורשע בעובדות אלו בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעיניין, בתאריך 16.2.23 דחיתי את הבקשה נוכח העיתוי בו הועלתה והחשש לפגיעה בזכויות הנאשם, תוך שהבהרתי שלמאשימה שמורה הזכות לבקש שייעשה שימוש בסעיף 184 לחסד"פ. גדר המחלוקת תחילה, אסקור את העובדות שאינן שנויות במחלקות בין הצדדים: אין חולק כי ביום 18.8.21 הגיע כוח משטרתי לבצע חפוש על פי צו במיגרש הרכבים בבעלות הנאשם, ובמועד זה נכחו במקום דודו של הנאשם, מר ח'לאד דיראוי, אחותו של הנאשם, הגב' נורה עואד, אימו של הנאשם והנאשם עצמו.

אזי, הסוגיות המרכזיות הנתונות במחלוקת ונדרשות להכרעה הן מצומצמות ונוגעות לשאלת התקיימות החזקה שבסעיף 144(ד); לאפשרות הרשעת הנאשם בעבירת ההחזקה, ולאפשרות הרשעת הנאשם בעבירת הנשיאה וההובלה על פי עובדות אחרות שנתגלו בהתאם להוראות סעיף 184 לחסד"פ. עיקר ראיות התביעה השוטר מרואן עוידה – העיד בישיבה שנערכה ביום 18.5.22.

בנסיבות אלה, משאין טענה או ראיה שהנאשם קיים בעצמו את היסוד העובדתי של עבירת הנשיאה לא ניתן לראות בו כמי שנשא את הנשק, ויש לזכות אותו מעבירה זו. סוף דבר, בהתאם לכל האמור אני מורה על: זכוי הנאשם מעבירה הנשיאה והובלה לפי סעיף 144(ב) סיפא + רישא לחוק העונשין; הרשעת הנאשם בעבירת ההחזקה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא + 144(ג) לחוק העונשין, ביחס לאמל"ח שנתפסו בפח וברמקול; הרשעת הנאשם בעבירת החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

...

בהתאם לכל האמור לעיל – התשתית הראייתית שבוססה, גרסתו השקרית של הנאשם, ואי הפרכת החזקה שבסעיף 144(ד) (כאשר יודגש שאפילו והיה נקבע שהנטל המוטל על הנאשם הוא להביא ראיות ברמה של ספק סביר בלבד) – אני קובע שיש להרשיע את הנאשם בעבירות החזקת נשק לפי סעיפים 144(א) רישא + סיפא לחוק העונשין.

עמדת המאשימה בעניין זה אינה תואמת את הוראות הדין הפלילי והפסיקה ודינה להידחות, וכפועל יוצא מכך יש לזכות את הנאשם מעבירות הנשיאה וההובלה שיוחסו לו. סעיף 144(ב) לחוק העונשין קובע: "הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או להובלתו, דינו - מאסר עשר שנים. אולם אם היה הנשק חלק, אבזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), דינו - מאסר שלוש שנים." בפסיקה נקבע שיש לפרש את המונח "נושא" במובן המילולי כמי שמחזיק נשק "על גופו או בהישג ידו, באופן שניתן להשתמש בו מיד לכשיתעורר הצורך בכך" כשהובהר שנדרשת זיקה פיזית קרובה ומיידית של הנאשם לנשק, כך שהוא נושא בעצמו את הנשק או שהנשק מצוי תחת הישג ידו (ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (23.08.2012) וכן ראה את ההפניות שם לי' קדמי הדין בפלילים - חוק העונשין (חלק ד') 1973 (תשס"ו) וכן לע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש, (9.6.2010)).

בנסיבות אלה, משאין טענה או ראיה שהנאשם קיים בעצמו את היסוד העובדתי של עבירת הנשיאה לא ניתן לראות בו כמי שנשא את הנשק, ויש לזכות אותו מעבירה זו. סוף דבר, בהתאם לכל האמור אני מורה על: זיכוי הנאשם מעבירה הנשיאה והובלה לפי סעיף 144(ב) סיפא + רישא לחוק העונשין; הרשעת הנאשם בעבירת ההחזקה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא + 144(ג) לחוק העונשין, ביחס לאמל"ח שנתפסו בפח וברמקול; הרשעת הנאשם בעבירת החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

יתרה מכך, סעיף 184 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". בהתאם לפסיקה אין צורך באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון על מנת להרשיעו בעבירה אחרת, ויש לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו האם ניתנה לו היזדמנות סבירה להיתגונן מפני עבירה בה לא הואשם מלכתחילה.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 כתב האישום 4 מעמד חוזר מנהל רפואה 10 אישום ראשון 18 אישום שני 43 אישום שלישי 68 אישום רביעי 82 אישום חמישי 91 האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? 96 האם התרשל הנאשם במעשיו? 103 הפרת הצווים 125 שיבוש מהלכי המשפט 139 טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה 141 סוגיית לידות הבית 175 סוף דבר 182 פתח דבר עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

סוף דבר התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.