הרשעה בעבירה אחרת שלא נכללה בכתב האישום

עוד טען, כי המאשימה לא פירטה מדוע העדים הנוספים לא נכללו בכתב האישום, מתי נודע למאשימה על הצורך בתיקון, מדוע לא נכללו עדים אלה בתיקון הראשון שביצעה המאשימה, ומה הסיבה להגשת הבקשה בעיתוי זה. בנוסף, במהלך הדיונים עמדו ב"כ הנאשמים כי הודעות הנאשמים יוגשו אך ורק באמצעות מי שגבה אותם, אולם רק עתה מוגשת הבקשה, חרף העובדה שההוכחות החלו ב-9.6.20, ומדובר בעבירות שבוצעו לכאורה בשנים 2004-2011.

אין להתיר תיקון כתב אישום לצורך עיבוי ראיות או לצורך הוכחת עובדות סותרות, על מנת שהמאשימה תוכל לבקש להרשיע על עבירות אחרות מאלה המופיעות בכתב האישום, בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ, ובכך לפגוע בהגנת נאשם 5.

...

בע"פ 3600-18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.6.19), בסעיף 110 כתבה כב' הש' ברק ארז: "לא מן הנמנע כי בקשות חוזרות ונשנות לתיקון כתב האישום יכולות היו להביא להפחתה בעונש. זאת, מטעמי צדק והגינות, ולנוכח הציפייה ביחס לרף ההתנהלות של התביעה, כמו גם הרגישות והדקדוק הנדרשים ממנה בבואה להגיש כתב אישום". לאחר ששקלתי את נימוקי הבקשה, את הסכמת ב"כ נאשם 7 לתיקון כתב האישום בשנית, את נימוקי התנגדות ב"כ הנאשמים 1,2 ו-5, מצאתי להיעתר לבקשה ולהלן נימוקיי: · כתב האישום הוגש כנגד הנאשמים בחודש אוקטובר 2017, ובו יוחסו לנאשמים ביצוע עבירות על פי פקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961 שבוצעו לטענת המאשימה בין השנים 2004-2011, כשלנאשמת 1 ולנאשם 7 מיוחסות בנוסף עבירה/ות על פי חוק העונשין.

אני דוחה את בקשת ב"כ נאשם 5 החלופית, להתיר תיקון כתב האישום בכפוף למחיקת עדי תביעה 96,97,99 שאינם מציינים שמות של עדי תביעה אלא קבוצות של אנשים, דוגמת פקידי בנק.

אני דוחה את בקשת ב"כ נאשם 5 החלופית, שלא להתיר למאשימה להגיש בקשות נוספות לתיקן כתב אישום ,ככל שיוגשו בקשות נוספות לתיקון כתב אישום, הבקשות תשקלנה לגופן.

סוף דבר: אני מתירה תיקון כתב אישום בשנית על ידי הוספת עדי תביעה נוספים, ומורה למאשימה להגיש כתב אישום מתוקן שנית לתיקיית כתבי טענות.

משעה שנחתם הסדר הטיעון על דעת שני הצדדים ואושר על-ידי בית משפט קמא, הרי שיש לגזור את עונשו של המערער בהתאם לעובדות בהן הודה ולעבירה בה הורשע, ואין להסתמך על סעיף עבירה אחר אשר לא נכלל בכתב האישום (ע"פ 5734/10 קאשור נ' מדינת ישראל, פסקות 19-16 (25.1.2012)).

...

על כן, אילו ייקבע כי נאשם ביצע את מעשה ההמתה בהיותו נתון תחת "מצב של שכרות", אזי רואים אותו כמי שביצע את המעשה במצב נפשי של אדישות, והוא עלול להיות מורשע בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ג) לחוק אשר העונש המרבי בצידה הוא עשרים שנות מאסר.

מן הכלל אל הפרט דין הערעור להידחות.

סוף דבר: העונש אשר נגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, מתחשב כדבעי במכלול נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה.

אכן, כפי שנקבע בפרשת דויט (שלהלן), העובדות שבהן הודה הנאשם מהוות הבסיס לענישה המוטלת על הנאשם ואין ניתן להסתמך על סעיף אחר מזה בו הורשע, וכך נאמר שם - "בהנתן האמור, טענת המערער כי יש להיתחשב במסגרת גזירת עונשו, בנסיבות נוספות של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיפים 301ב(ב)(1) ו-301ב(ב)(3) לחוק  – היא עירוב מין בשאינו מינו. טענה זו אמנם נחזית כטענה עונשית, אולם בפועל היא טענה המתייחסת במהותה לסוגיית ההרשעה גופה, ומהוה ניסיון לשנות מהסדר הטיעון שהוסכם בין הצדדים. משעה שנחתם הסדר הטיעון על דעת שני הצדדים ואושר על-ידי בית משפט קמא, הרי שיש לגזור את עונשו של המערער בהתאם לעובדות בהן הודה ולעבירה בה הורשע, ואין להסתמך על סעיף עבירה אחר אשר לא נכלל בכתב האישום (ע"פ 5734/10 קאשור נ' מדינת ישראל, פסקות 19-16 (25.1.2012))". (ע"פ 7416/22 דויט נ' מדינת ישראל (1.6.23), מפי כב' השופט אלרון).

...

אכן, כלל הוא, כי משקלן של נסיבות אישיות עת באים לגזור דינו של רוצח אינו רב. עם זאת, לטעמנו, מצבו הרפואי הקשה של הנאשם מצדיק הקלה בעונשו.

על כן, מצאנו כי נסיבותיו הרפואיות הקשות של הנאשם מצדיקות חריגה מסוימת, מטעמי צדק, ממתחם העונש ההולם, חריגה אשר מותירה פתח צר לתקווה שהנאשם ישתחרר מכלאו ולא יקיץ ימיו מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצאנו לנכון להטיל על הנאשם עונשים כדלקמן - 18 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.

יתרה מכך, סעיף 184 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". בהתאם לפסיקה אין צורך באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון על מנת להרשיעו בעבירה אחרת, ויש לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו האם ניתנה לו היזדמנות סבירה להיתגונן מפני עבירה בה לא הואשם מלכתחילה.

הזכות להיתגונן פורשה כאפשרות טכנית ומהותית לנהל את הגנתו של נאשם, ובכלל זה לחקור את עדי התביעה, להביא ראיות, לשמוע טענות, והלכה למעשה לגבש ולהציג קו הגנה – הן ביחס לעובדות שלא נכללו בכתב האישום, ואשר הוכחו בפני בית המשפט; והן ביחס לעבירה שלא נזכרה בכתב האישום.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 כתב האישום 4 מעמד חוזר מנהל רפואה 10 אישום ראשון 18 אישום שני 43 אישום שלישי 68 אישום רביעי 82 אישום חמישי 91 האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? 96 האם התרשל הנאשם במעשיו? 103 הפרת הצווים 125 שיבוש מהלכי המשפט 139 טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה 141 סוגיית לידות הבית 175 סוף דבר 182 פתח דבר עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

סוף דבר התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.

מבוא הנאשם הורשע, לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות כדלקמן: באישום הראשון – איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ונשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; באישום השני – איומים.

ירי זה הוכחש על ידי הנאשם ובסופו של דבר גם לא נכלל בכתב האישום המתוקן.

עירעורו של המערער נדחה; בת"פ (מחוזי – ת"א) 69945-03-23 מדינת ישראל נ' מנגדזה (13.12.23) הוטל על המערער מאסר לתקופה של 45 חודשים, מאסרים על תנאי וקנס בסכום של 5,000 ₪, בגין הגעה עם נשק דרוך למועדון, תוך שנופף בו, התעמת עם אחר, איים על מאבטחים, וניסה לברוח.

...

על רקע האמור, בית המשפט העליון שב ומדגיש את מגמת ההחמרה בענישה ביחס לעבירות נשק, על מנת להרתיע מביצוען, תוך הטלת עונשי מאסר לתקופות ארוכות יחסית (ע"פ 5681/23 חווא נ' מדינת ישראל (20.12.23); ע"פ 4077/22 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.22); ע"פ 579/22 מדינת ישראל נ' טחאינה (13.6.22); ע"פ 309/22 מדינת ישראל נ' ביאדסה (10.5.22); ע"פ 4207/21 נורי נ' מדינת ישראל (28.7.21); ע"פ 5522/20 חלייחל נ' מדינת ישראל (24.2.21)).

בית המשפט המחוזי הטיל על המערער מאסר לתקופה של 28 חודשים, וערעורו נדחה; · ע"פ 4303/22 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (6.12.22) – המערער הורשע, לפי הודאתו, בעבירה של נשיאה והובלת נשק, בכך שהסליק ברכב אקדח חצי אוטומטי מסוג D.D.G ובו מחסנית ריקה מתאימה.

סיכום לאור כל האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 28 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם, החל מיום 13.2.23; מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירת נשק; מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים, והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירת אלימות; קנס בסכום של 5,000 ₪.