הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד בדרך אחרת

ראו גם עפ"ת (מרכז) 54731-01-21 גל דוקס נ' מדינת ישראל (29/03/21) – שם, בנסיבות דומות, דחה כב' הש' צלקובניק את עירעורו של נהג אשר הורשע בעבירה של נהיגה בהיותו שיכור מכוח סרובו אף כי גם שם טעתה השוטרת עת ביקשה מהמערער כי יבצע בדיקת נשיפה אך סימנה את סעיף 8ב המתייחס למסירת דגימות דם או שתן (עמוד 6 לפסק הדין): "הרישום המוטעה בדוח פעולת האכיפה לגבי הדרישה לבדיקות דם ושתן, לא שיבש אף הוא את יכולתו של המערער להבין כי נידרשת ממנו בדיקת נשיפה בלבד, והמערער עצמו לא טען בשום שלב כי טעה בהבנת מהות הבדיקה הנדרשת ממנו". אשר לטענת ההגנה כי השוטר גאנם לא נתן לנאשם שהות להתחרט ולחזור בו מסירובו וכי אין תעוד בסרטונים לדרישתו הראשונה מן הנאשם למסור דגימת נשיפה לשם איתור אלכוהול שכן מצלמת הגוף לא הופעלה לאורך כל המפגש עם הנאשם בתחנה: ניכר מלוח הזמנים העולה מן הסרטונים (ת/9) כי ניתנו לנאשם די והותר הזדמנויות לחזור בו מסירובו ובפרק זמן העומד על 5 דקות לכל הפחות.

כאמור, יש סיכון בהסתמכות על היתרשמות סובייקטיבית חיצונית, יהיה זה של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, ודברים אלה על בית המשפט לשוות נגד עיניו.

. מנגנון הבדיקה המפורט בתקנות (בדיקת דם, בדיקת שתן או בדיקת נשיפה) אינו בא להוציא מתחולתו "...את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו"..

ויותר מכך – בסיטואציה בה מעוכב נהג החשוד כמי שנתון במצב של שיכרות, ובמצבו אין הוא מבין כלל מה נידרש ממנו; וכי יעלה על הדעת כי רק בשל שכרותו הכבדה, לא ניתן יהיה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשיכרות – בהתקיים ראיות כלליות אחרות? קיימות ראיות למכביר להיות הנאשם שיכור "כלוט" – שיכרות כבדה מאפיינים רבים מצביעים על שיכרות הנאשם - ריח האלכוהול הכבד שעלה מפיו הנזכר בעדויות השוטרים, דיבורו הכבד והאיטי, עמידתו המתנדנדת, שנתו ברכב בעת נהיגתו ולאחר התאונה עת הגיע השוטר שובל למקום, חיוכיו בעת שיחתו עם השוטרים שאינם רלוואנטים כלל לסיטואציה בה היה נתון (כעולה מן הסרטונים ת/4, ת/9), תגובותיו האיטיות ואי מתן מענה רלוואנטי לשאלות השוטרים.

אין המדובר בהרשעה על בסיס היתרשמות סובייקטיבית של שוטר כזה או אחר אלא צבר ראיות, לרבות ראיות אובייקטיביות (סרטונים).

...

לסיכום, התנהגות השוטרים בהיות הנאשם מחוץ לרכבו וטרם נכנס לניידת, אינה תקינה ועולה כדי שימוש בכוח שלא כדין.

סוף דבר לאחר שמיעת העדויות, עיון בראיות, לרבות סרטוני מצלמת הגוף של השוטרים וסרטוני מצלמת רכב הנאשם, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם נהג ברכב בהיותו שיכור – הן מכוח סירובו למסור דגימת אויר נשוף לשם איתור אלכוהול בגופו והן מכוח מאפייני שכרות שעלו מהתנהגותו בשטח ובתחנת המשטרה, מאופן נהיגתו ברכב וגרימת התאונה וכל זאת לצד סתירות מהותיות שנתגלו בין עדויותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט – אשר פעלו לחיזוק ראיות המאשימה.

לאור האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: נהיגה בקלות ראש וסירוב לבדיקת שכרות, עבירות לפי סעיפים 62 (2) ו- 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961; סטיה מנתיב נסיעה והתנהגות הגורמת נזק, עבירות לפי תקנות 40 ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

לנושא המסוכנות, טען בא כוחו של המשיב, כי זו מתקיימת לעניין הנהיגה בלבד.

דיון נוסף בבקשה, לצורך מתן ההחלטה הסופית נקבע ליום 7.2.23 ניתוח והחלטה ההוראות בדבר בקשת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים, מנויות בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 הקובע כדלקמן: (א)  הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על מעצרו בפקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה: (1)   בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה: (א)   קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (ב)   קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה;.

ראיות לכאורה בקשר לטיבן של "ראיות לכאורה" נפסק כבר על ידי בית המשפט העליון במסגרת בשפ 8087/95  שלמה זאדה נ' מדינת ישראל (פ''ד נ(2) 133) כי: "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר עיון בחומר החקירה שהוגש ע"י המבקשת, מלמד, לגבי רכיב השכרות, כי בבדיקת הינשוף שנערכה למשיב, נמדד רכוז אלכוהול של 954 מ"ג לליטר אויר נשוף.

דוגמא להתייחסות פסיקת בית המשפט המחוזי לעבירות דומות על רקע קביעת בית המשפט העליון בפרשת מור ניתן למצוא ניתן למצוא במסגרת מת (חי') 13858-11-12‏ ‏ מדינת ישראל נ' זוריק סידגייב (פורסם בנבו 19/12/12) "מעשיו של המשיב, והתנהלותו בכביש, עת שנהג במהירות גבוהה תחת השפעת אלכוהול, כשבסביבתו הקרובה נוסעות מכוניות אחרות, מלמדים על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור ובייחוד לציבור הנוסעים." ובהמשך "אף חשוב מכך, כי לחובת המשיב מאסר מותנה בגין אחת ההרשעות הקודמות, אם כי חרף קיומו של מאסר זה וחרף ידיעתו של המשיב לסנקציה הפלילית האוטומטית העומדת כנגדו במידה ויבצע מעשה פלילי נוסף, בנוסף ועל אף הבנתו של המשיב לחומרת מעשים אלו (וככל הנראה ללא הפנמה), הוא חזר וביצע לכאורה עבירות פליליות. המצאותם של נתונים אלו מחזקים את הערכתי בדבר מסוכנותו של המשיב, ובמידה רבה מפחיתים גם מהיכולת של בית המשפט לתת במשיב האמון שהמשיב ישכיל לשמור על תנאי מעצרו במידה ויוחלט בסופו של ההליך לשחררו." במקרה האמור הוחלט עד מעצרו של הנאשם עד לקבלת תסקיר שירות מבחן בעיניינו.

...

עם זאת, על מנת לבחון את טענות ב"כ המשיב ולשמור על זכויותיו, החלטתי לערוך בדיקה מקיפה של הראיות והפסיקה הרלוונטית כשהנאשם יוותר עצור עד החלטה אחרת.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי להורות על מעצרו של המשיב עד החלטה אחרת ולהפנות את עניינו לשירות המבחן לצורך הערכת תסקיר מעצר בעניינו.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח, עבירה על פי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל –1970; נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע מעל שנתיים, בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה תשכ"א – 1961 ( להלן: "פקודת התעבורה); סרוב להגיד שם או מען והיגדת שם או מען כוזבים, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה ; נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה ונהיגה בשיכרות (אויר נשוף בנגוד לסעיפים 62(3) ו- 39א לפקודת התעבורה.

בבדיקת מאפיינים שנערכה למשיב עלו אינדיקאציות לשכרות ובדיקת נשיפה שניטלה מגופו הצביעה על תוצאה של 1424 מקרוגרם לליטר אויר נשוף.

ב"כ המבקשת, הדגישה את חומרת העבירות המיוחסות למשיב ובכלל זה את רמת השכרות הגבוהה בה נהג, הפניתה לעברו הכולל הרשעה בעבירה דומה בשיכרות ברמה גבוהה של 650 מקרוגרם לליטר אויר נשוף בשנת 2015, לכך שטענות בדבר מצבו האישי נטענו עוד בהליך בשנת 2015, ולעובדה שעשרים יום בלבד חלפו ממועד קבלת ההחלטה האחרונה בעיניינו של המשיב.

לעניין עצם ההחלטה בדיון הראשוני בבקשת המעצר עד לתוך ההליכים המשפטיים, יש להפנות ללשון סעיף 21 חוק המעצרים" הקובע כדלקמן: (א)  הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על מעצרו בפקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה: (1)   בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה: (א)   קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (ב)   קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה;.

...

לעניין זה, בחינת "חלוף הזמן" בנסיבותיו הקונקרטיות של המשיב, מלמדת כי תקופת עשרים ואחד הימים שחלפו מתחילת מעצר הבית שלו מהווה די זמן במקרה זה. לאחר קביעת מסקנה זו, הרי שמצאתי טעם רב בחשש שהובא על ידי המבקשת מהנימוקים שהעלתה בטיעוניה.

ההתחייבות תיחתם עד יום 4.5.23, בשעה 14 ולא תהווה תנאי לכניסת החלטתי לתוקף.

לאור עתירתה של המשיבה, הרי שביצוע החלטתי יעוכב לפרק זמן של ארבעים ושמונה שעות ממועד מתן ההחלטה.

המשיב נהג בהיותו שיכור בכך שבדגימת אויר נשוף שניטלה בגופו נמצא רכוז אלכוהול של 419 מקרוגרם בליטר אחד של אויר נשוף, והוא כשל בבדיקות המאפיינים שנערכה לו במבחן העמידה, ההליכה על הקו והבאת אצבע לאף.

גם לעניין השכרות, טוען ב"כ המשיב כי אין מדובר בחריגה יוצאת דופן המעידה על מסוכנותו של המשיב, זאת בייחוד על בסיס העובדה כי עברו התעבורתי מסתכם ב-3 ברירות משפט.

נהיגת רכב בשיכרות מסכנת לא רק את המשיב אלא גם משתמשים אחרים בדרך ואין להקל ראש בנהיגת רכב בשיכרות.

מדובר בנהיגה בשיכרות שתוצאותיה תאונת דרכים מסוג נזק בלבד ומשכך לא נפל פגם בהחלטת קצין המישטרה לפסול את המשיב.

בשים לב גם כי מדובר בנהג שנוהג מזה 23 שנים כשלחובתו 3 הרשעות קודמות מסוג ברירות משפט וזו לו מעידה ראשונה, לצד נסיבותיו האישיות, בהן מדובר בעובד חיוני בבית חולים ובשל מצב החרום בו אנו מצויים, מצאתי מקום להסתפק ב-60 ימי הפסילה המנהלית.

...

לסיכום, לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, אני קובעת כי לא נפל פגם בשיקול דעת המאשימה בעצם הגשת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים, יחד עם זאת, על המאשימה להקפיד ולמסור כתבי בי דין לנאשמים ומשיבים טרם מועד הדיון ולא להפתיעם במעמד הדיון.

על כן, אני דוחה את הבקשה להארכת הפסילה המנהלית.

יחד עם זאת, נקבע כי המשיבה הוכיחה באופן שאינו מוטל בספק כי המבקש נהג בשיכרות על סמך ראיות אחרות, ובהן, בין היתר, סרטונים המלמדים כי "מדובר באדם שיכור לכל דבר ועניין וברמה שאינה נמוכה", וכן עדויות השוטרים, אשר התרשמו כי המבקש היה שיכור, על סמך היתנהגותו וריח אלכוהול שנדף ממנו.

לנוכח האמור, נגזרו על המבקש 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירות של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, נהיגה בשיכרות או נהיגה בזמן פסילה, למשך שנתיים; 40 חודשי פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה; 8 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, לבל יעבור עבירה שבה הורשע או אחת מהעברות המפורטות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודה, למשך 3 שנים; וקנס בסך 2,500 ש"ח. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וגזר הדין – נדחה.

לטענת המבקש, בין היתר, עניינו מעלה סוגיה עקרונית בדבר האפשרות להרשיע בעבירה של נהיגה בשיכרות על סמך "מבחני מאפיינים" בלבד, ללא הסתמכות על תוצאות בדיקת מכשיר "ינשוף". נטען, כי בעקבות תיקון פקודת התעבורה בשנת 2005 (פקודת התעבורה (תיקון מס' 72), התשס"ו-2005) (להלן: התיקון), בוטלה ההלכה המאפשרת לקבוע שאדם נהג בשיכרות בהסתמך על ראיות חיצוניות בלבד, כגון היתנהגותו, במנותק משאלת רכוז האלכוהול בגופו.

...

דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.