הרשעה במעשה מגונה באדם הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי

התובע היתמקד בשני אירועים, בהם, לטענתו, מעשי הנתבע מהוים לשון הרע והטרדה מינית.

התובע הגיש אישור על הגשת תלונה נגד הנתבע ביום 10.11.2013 בגין מעשה מגונה בפומבי.

בהמשך לשאלה נוספת של ב"כ התובע ביחס לאותו הליך, שוב לא סיפק תשובה כנה באומרו: "שקר אחד גדול. אתה מערבב שני אירועים, אחד בוקר ואחד צהריים. ... אני הורשעתי על משהו אחר לגמרי". (פרוט' עמ' 28 ש' 4-6) , כאמור לעיל בסעיף 8, במסגרת קובלנה פלילית שהוגשה במאי 2014, התובע הגיש נגד הנתבע כתב אישום בגין לשון הרע והפרת פרטיות.

המבחן הוא "מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על-פי השקפות החברה בה מתבצע המעשה", או "מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר לפי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע": השופט ד' לוין בע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל (פרשת פליישמן [5]), בעמ' 457, 458.

במקומות אחרים מדברים בתי-המשפט למשל על מעשים "שהנם, במהותם, מגונים ואשר עשייתם לא הומרצה על-ידי מניע הנחשב בעיני האדם הממוצע ככשר או כמצדיק את מעשה התקיפה": השופט אגרנט בע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי (פרשת עג'מי [6]), בעמ' 434.

...

סוף דבר התביעה בת"א 32331-11-13 מתקבלת.

התביעה בת"א 40516-02-15 נדחית.

בת"א 32331-11-13 הנתבע ישלם לתובע סך של 30,000 ש"ח. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ביום 30.12.2014, הוגש נגד המשיב כתב אישום במסגרת ת"פ 66582-12-14 (להלן: כתב האישום הראשון), המייחס למשיב ביצוע עבירת מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

ביום 10.5.2018, הוגש נגד המשיב כתב אישום נוסף במסגרת ת"פ 23053-05-18 (להלן: כתב האישום השני) הכולל ארבעה אישומים המייחסים למשיב ביצוע מספר מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק; מספר הטרדות מיניות לפי סעיפים 5(א), 3(א)(3) וְ-3(א)(4) לחוק מניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; ומספר פגיעות בפרטיות לפי סעיפים 2(1) וְ-5.

בדיון באותו היום קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב כדי להקים סיכוי סביר לביסוס הרשעתו.

בית המשפט קבע בהחלטתו כי ניכר שנעשה מאמץ על מנת להביא פיתרון מעשי שיהיה בו מענה למורכבותו של המשיב ויאפשר את סיום ההליכים.

המשיב הוא אדם בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית, וכאמור קיימת הסכמה בין הצדדים להפסיק את ההליכים נגדו בהתאם לסעיף 170 לחסד"פ. יישום ההסכמה והשלמת ההליכים תלויה במציאת מסגרת מתאימה לשילובו של המשיב.

...

נוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיב, האינטרס הציבורי בשמירה על שלום הציבור גובר בשלב זה על אינטרס המשיב לסיום מעצרו, ולפיכך אין מנוס מקבלת בקשת המדינה.

בנוסף, כנטען, הורשע התובע בגין הפרת צו שפוטי תוך שהוא מצלם את בנו של הנתבע; תמצית טענות התובע והפניה לסעיפים בהם יידונו טענותיו (תוכן עניינים) התובע טוען לסכסוך שהחל בתחילת שנת 2012 לאחר שהגיש היתנגדות לבניה שבקש הנתבע לבצע וכן תלונות על עבירות בניה שביצע כנטען הנתבע.

הנתבע טוען שהתובע תקף את בנו כשזה היה קטין וכן טוען שהתובע מציץ לבתי שכנות, מזיר לרכוש במזיד, מבצע מעשה מגונה בפומבי, הטריד מינית את רעייתו המנוחה כפי שהעידה במסגרת הבקשה למניעת הטרדה מאיימת, הציע לנכדתו של הנתבע להכנס לביתו ועוד.

לענין זה ר' רע"א 4447/07, רמי מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בנלאומיים בע"מ שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור): "עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פירסום מגנה ומגונה באנטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באנטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם"; עוד ר' רע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (מיום 12.11.2006) שם עמד כב' השופט א' ריבלין על סווגם של קללות וכלשונו:" עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע קללות וגידופים מהוים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תיגרום עוד לפגיעה ממשית". ועדיין רצף האמירות הקשות, הכוללות אכן קללות וגידופים הוא מכפיש וכן יש בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" [סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965].

...

אני מקבל זאת גם בשל העובדה שסיפור הסכסוך והמחלוקת בין הצדדים מגובה בראיות ובהליכים משפטיים; אני מקבל זאת גם מכיוון שנראה שהתובע הקפיד לצלם את האירוע, על שלושת מופעיו, וסביר יותר שהתלוותה למופעי הקללות גם התנהלות מצד התובע; אני מקבל זאת גם מכיוון שנתתי אמון בדברי הנתבע, אשר חזר פעם אחר פעם על גרסתו לפיה השיב לתובע קללות כנגד התנהלות התובע עצמו.

חלק שלישי – סוף דבר סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪, סכום זה יישא הפרדי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנאשם, רונן ביטי יליד 1970, הורשע על יסוד הודאתו לאחר הליך גישור בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר דיוני שלא כלל הסכמה לעניין העונש, בבצוע העבירות הבאות: באישום 1: הטרדה מינית בקטינה שטרם מלאו לה 15; באישום 2: מעשה מגונה בקטינה שלא מלאו לה 14 (ריבוי עבירות); באישום 3: מעשה מגונה בפני קטינה מתחת לגיל 16 (ריבוי עבירות); באישום 4: מעשה מגונה בפני קטינה מתחת לגיל 16 (ריבוי עבירות); באישום 5: הטרדה מינית בקטינה שטרם מלאו לה 15; באישום 6: הטרדה מינית בקטינה שטרם מלאו לה 15; ובאשום 7: מעשה מגונה בפני קטינה מתחת לגיל 16 (ריבוי עבירות) ו-הטרדה מינית בקטינה שטרם מלאו לה 15.

בית משפט השלום קבע באותו עניין מיתחם שנע בין 14 ל-28 חודשי מאסר בפועל (יצוין כי סטה ממנו לצורכי שקום כך שהנאשם ריצה 9 חודשי מאסר בעבודות שירות), ובית המשפט המחוזי כאמור לעיל לא הערב בעונש זה. ברע"פ 7869/16 רבנסרי נ' מדינת ישראל (30.10.2016) נדון מקרה בו הורשע אדם בעבירות של ניסיון למעשה מגונה בפומבי והטרדה מינית, בגין התכתבויות שניהל עם איש מישטרה שהציג עצמו כבן 12.

בת"פ (שלום ת"א) 36183-06-15 מדינת ישראל נ' הרשלר (12.3.2017) קבע בית משפט השלום מיתחם עונש הולם שנע בין 10 ל-26 חודשי מאסר בעיניינו של נאשם שהורשע, באישום הרלבנטי לענייננו, בעבירות של גרם בעילה אסורה בהסכמה וניסיון לגרם מעשה סדום (ללא ספק עבירות חמורות יותר מן העבירה בה הורשע הנאשם כאן) ניהל שיחות מיניות עם בת 13, במהלכן הדריך אותה כיצד להגיע לסיפוק מיני, ביקש ממנה להחדיר חפצים לאיבר מינה ובחלק מהמקרים עשתה הקטינה כדברו ולבקשתו תיעדה את המעשים ושלחה לו תמונות.

...

סבורני כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים, בנסיבות המקרה המפורטות באישום הראשון, בינונית.

נאשם כזה הוא בהחלט בר שיקום ואני סבור כי האינטרס הציבורי יצא נשכר אם אחרוג בעניינו ממתחם העונש ההולם ואקבע את עונשו לפי שיקולי שיקומו.

התוצאה לאחר ששקלתי את כל הנסיבות הצריכות לעניין החלטתי לחרוג ממתחמי הענישה ההולמים על מנת לגזור על הנאשם עונש לפי שיקולי שיקומו מבלי להסיג את האינטרס הציבורי באופן חד מדי.

אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: · מאסר בפועל בן 9 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות בחברת קדישא הרצליה, החל ביום 8.9.2020.

בגין מעשים אלה הועמד החייב לדין משמעתי, במסגרתו הוא הורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי סעיף 348(ג)– מעשה מגונה וסעיף 349(א) – מעשה מגונה בפומבי לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), סעיפים 4 ו-3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 וכן עבירה לפי סעיף 43.421 ב(2) לתקשי"ר, ופוטר מתפקידו ללא פגיעה בזכויות פנסיוניות.

לטענת הנושות, החובות כלפיהן מקורם בשורה של פגיעות והטרדות מיניות חוזרות ונישנות שעשה בהן החייב, תוך ניצול מעמדו כבכיר במשרד התשתיות ויו"ר ועד העובדים במשרד; החייב לא פעל ולו באופן חלקי לתשלום חובו כלפיהן; מתן הפטר על חוב מסוג זה מנוגד לתקנת הציבור ולתחושת הצדק; מדובר בחוב שנוצרו בחוסר בתום לב ומרמה כהגדרתם בפסיקה, שקובעת כי הפטר לא יחול על חובות מסוג זה, על מנת שלא ייצא חוטא נשכר.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש למצער להחריג את החוב כלפי הנושות מההפטר.