הרמת מסך בין חברת אם לחברת בת

בספרה של יהודית קורן, עיקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 106 (2017), מציינת המחברת לעניין הרמת מסך באשכול חברות כי: "בית המשפט ירים מסך בין חברה-אם לחברה-בת, וייחיב את החברה-האם בחיובי החברה-הבת, או יזכה אותה בזכויותיה, אם יוכחו בפניו קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של החברה-האם בחברה-הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת" זאת לא הוכח במקרה שלפניי.

...

מהפרוטוקולים של ועדת המכרזים עולה כי הועדה, ולו לאחר מעשה, ערכה בדיקה מקיפה ורצינית, והתרשמה כי מצד ה.ב. חדשנות היו חוסר הבנה או מקצועיות בהגשת המכרז, אך לא מעבר לכך, וכי הטעויות שנפלו בהצעה היו בתום לב. בדיון שנערך בין חברי ועדת המכרזים בתום הבירור מציין עו"ד ניר כהן: "צריך לזכור שהם אנשי בטיחות ולא אנשי מילוי מכרזים. אני לא רואה שיש פה משהו שקרי, הם סיפקו הסברים לכל שאלה". אני סבורה כי אין לנקוט גישה סלחנית כזו כלפי מציעה במכרז, שכן, כאשר מגישים הצעה למכרז נעזרים, כפי שגב' בלום עצמה הבהירה, באנשי מקצוע, ויש לעמוד על כל הדקויות.

על כן, ורק מאחר ולא מדובר בחוסר סבירות קיצונית, אני מאשרת את החלטת ועדת המכרזים ודוחה את העתירה.

סוף דבר העתירה אמנם נדחית.

בעיניין זה, יפים לענייננו דברי כב' השופטת ברון ב-רע"א 4199/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' Chi Mei Corporation (נבו 15.08.2021): "טרם חקיקת חוק החברות הובעה עמדה שלפיה הרמת מסך ההיתאגדות בין חברת-אֵם לחברת-בת מותנית בהתקיימותן של נסיבות מסוימות, בראשן השאלה אם חברת-הבת מהוה מכשיר או צנור לפעולותיה של חברת-האֵם, וכן אינדיקאציות אחרות המשקפות העדר קיום נפרד של חברת-הבת – כגון קיומה של יחידה כלכלית אחת; זהות בבעלי המניות ונושאי המשרה וכן שליטה מלאה של חברת-האֵם בחברת-הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של חברת-הבת (רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61, 65-64 (1997); ראו גם: יהודית קורן עיקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 108-106 (2017)); עם זאת דומה כי בית משפט זה טרם קבע הלכה סדורה בשאלה אם ניתן להיתעלם מקיומן הנפרד של חברות שונות במסגרת קונצרן באמצעות סעיף 6 לחוק החברות ובאיזה נסיבות..." לדברים אלה ראוי להוסיף כי לפי הפרשנות המקובלת של חוק החברות, דוקטרינת הרמת מסך נועדה למנוע ניצול לרעה של עיקרון הישות המשפטית הנפרדות ולתת סעד לעיוותים שכאלה (מורן אופיר, תומר פלח, אוריאל פרוקצ'יה, "הרמת המסך: בחינה עיונית ואמפירית" עיוני משפט מב, 199 (2019)).

...

על אף שאיני רואה צורך להתערב במסקנה זו של כב' הרשמת, סבורה אני כי יש לקבל את הערעור ולהורות על צירוף חברת יורואפ בע"מ כנתבעת נוספת.

לאור האמור לעיל דין הערעור להתקבל והמערערת תהיה רשאית לצרף את חברת יורואפ בע"מ כנתבעת נוספת בתביעה שכנגד.

המשיבים ישלמו הוצאות בסך 10,000 ₪.

בעיניין זה קבע בית המשפט העליון כך: "טרם חקיקת חוק החברות הובעה עמדה שלפיה הרמת מסך ההיתאגדות בין חברת-אֵם לחברת-בת מותנית בהתקיימותן של נסיבות מסוימות, בראשן השאלה אם חברת-הבת מהוה מכשיר או צנור לפעולותיה של חברת-האֵם, וכן אינדיקאציות אחרות המשקפות העדר קיום נפרד של חברת-הבת – כגון קיומה של יחידה כלכלית אחת; זהות בבעלי המניות ונושאי המשרה וכן שליטה מלאה של חברת-האֵם בחברת-הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של חברת-הבת.... עם זאת דומה כי בית משפט זה טרם קבע הלכה סדורה בשאלה אם ניתן להיתעלם מקיומן הנפרד של חברות שונות במסגרת קונצרן באמצעות סעיף 6 לחוק החברות ובאיזה נסיבות..." (רע"א 4199/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' ‏Chi Mei Corporation, 15.8.21) זאת ועוד - אף אם היה מוכח כי הנתבע הוא אכן בעל מניות בנתבעת, ואף אם שיעור אחזקותיו בנתבעת היה עומד על 100% ובהנחה כי היה מעורב באופן ישיר בניהול העובדים ובתשלום שכרם – לא היה בכך כדי להצדיק בהכרח הרמת מסך.

...

דין התביעה כנגד הנתבע להידחות, על כל טענות התובעת בעניין זה. ראשית, התובעת אכן ביססה את טענותיה בכתב התביעה כנגד הנתבע על עילת "הפרת חובה חקוקה". אלא שבעניין זה נפסק כי: "עוולה של הפרת חובה חקוקה היא עוולה של מי שמפר ולא של מי שגורם לאותה הפרה. דבר זה עולה מלשונו של סעיף 63לפקודת הנזיקין, ומהעובדה שסעיף 12לפקודה דן באחריותו של משתף ומשדל למעשה או מחדל שנעשו או שעומדים להיעשות, והרי הסמכות לדון בעוולה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין לא הוענקה לבתי-הדין לעבודה". (דב"ע נא/156 -3 סימס‎ -יוחננוף, פד"ע כד 199 (1992)).

גם לגופו של עניין לא שוכנענו כי זהו המקרה המתאים לשימוש בצעד קיצוני כהרמת מסך.

סוף דבר – א. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית.

טרם חקיקת חוק החברות הובעה עמדה שלפיה הרמת מסך ההיתאגדות בין חברת-אֵם לחברת-בת מותנית בהתקיימותן של נסיבות מסוימות, בראשן השאלה אם חברת-הבת מהוה מכשיר או צנור לפעולותיה של חברת-האֵם, וכן אינדיקאציות אחרות המשקפות העדר קיום נפרד של חברת-הבת – כגון קיומה של יחידה כלכלית אחת; זהות בבעלי המניות ונושאי המשרה וכן שליטה מלאה של חברת-האֵם בחברת-הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של חברת-הבת (רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61, 65-64 (1997); ראו גם: יהודית קורן עיקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 108-106 (2017)); עם זאת דומה כי בית משפט זה טרם קבע הלכה סדורה בשאלה אם ניתן להיתעלם מקיומן הנפרד של חברות שונות במסגרת קונצרן באמצעות סעיף 6 לחוק החברות ובאיזה נסיבות (לבקורת על הפרקטיקה של הרמת מסך בקונצרן ראו: עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 91-90 (2014)).

...

בהמשך, פנתה הצלחה לבית המשפט בבקשה למתן היתרי המצאה מחוץ לתחום מכוח תקנה 500(7) לתקנות הישנות; לפיה בית משפט רשאי להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ למדינה כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה". ביום 5.9.2014 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט א' פורג בסמכותו כרשם) לבקשה וניתנו להצלחה היתרי המצאה מחוץ לתחום, כבקשתה.

ובענייננו, יש לתת את הדעת לשאלה אם להצלחה עומדת תביעה ראויה נגד צ'י מיי; ומענה חיובי לשאלה זו יוביל כאמור אף למסקנה כי לפנינו "שאלה רצינית" שיש לדון בה בגדר שלב הבחינה השני.

אשר לשלב השלישי, נחה דעתי שיש להיעתר לבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום וכי ישראל היא הפורום הנאות לדיון בתובענה; זאת ביתר שאת כאשר בקשת האישור מתנהלת נגד יתר החברות הזרות.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור מתקבלת והערעור שנדון על פי הרשות שניתנה מתקבל אף הוא, במובן זה שניתן להצלחה היתר המצאה מחוץ לתחום של בקשת האישור לצ'י מיי (המשיבה 1).