הרמת מטען ושחרור מנוף בתאונת דרכים

בגדר פסק הדין בתיק זה, יש להכריע האם התאונה בה היה מעורב התובע שנפל ממשאית שעה שעסק בשחרור חובק מהמנוף על מנת לקפל את המנוף לחלק האחורי של המשאית לאחר העמסת המטען, מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

מהאמור עד כאן עולה, שפעולות מסוימות הנעשות בסיומה של הטעינה ובטרם תחילת הנסיעה, כגון עגון המטען, סגירת הדלתות, הרמת דופן המשאית ובעניינו גם עגון החובק על גבי המטען והמנוף הן "חלק אינטגראלי" של פעולת הטעינה או הפריקה, "משלימות" אותה או "מאפשרות" את ביצועה.

החזקה המרבה – "ניצול הכוח המכני של הרכב" התובע טוען לחלופין כאמור, כי יש להחיל במקרה זה את החזקה המרבה שעניינה ניצול הכח המכאני של הרכב ולפיה יראו כתאונת דרכים גם "מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובילבד שבעת השמוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי...". חזקה זו, נועדה להחיל את החוק על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשייתיות (ראה עניין עוזר, פיסקה 34).

...

המסקנה המתבקשת, היא שהפעולות שביצע התובע הן פעולות נלוות לטעינה, ובוצעו בשל הטעינה.

סוף דבר התאונה בה היה מעורב התובע הינה תאונת עבודה ואינה עולה כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה וכך אני מורה.

נטען כי ביום התאונה השנייה עת הלכה בסמוך לאוטובוס שהיה בבעלות נתבעת מס' 5 (להלן: קווים ) ונהוג על ידי הנתבע מס' 3 (להלן: הנהג ) בדרכה אל הדלת הקידמית לפתח פתח הנהג את דלת תא המטען וזו פגעה בכתף שמאל והעיפה את התובעת, והיא נפלה על צד ימין.

יתרה מכך, התובעת דיווחה למעבידה כי התאונה ארעה עת הרימה רגלו של המטופל וטופס בל/250 ניתן לה על ידי המעבידה ברוח זו. אמנם בטופס זה לא צוין כי התאונה ארעה בעת העלאת הקשיש למונית יחד עם זאת צוין כי מקום התאונה הוא "חניה רכב בלוד הציונות 7 לוד" דבר התומך בגירסת התובעת.

טענות התובעת והמעבידה כי מדובר בתאונת דרכים ויש לאבחן את הילכת לוי מענייננו בכך שבעניינינו התובעת עלתה למונית לאחר שנפגעה ונסעה ביחד עם הקשיש ואילו בעיניין לוי האלונקאי לא עשה כן ולא התכוון לעשות כן. טענות אלו מבוססות על פסיקה של ערכאות נמוכות שאיבחנו את עניין לוי בנקודה זו. קרנית מצידה טוענת כי לא מדובר בתאונת דרכים בהתאם להלכה בעיניין לוי וגם אם מדובר בתאונת דרכים יש לדחות את התביעה כנגדה מאחר והתובעת לא פעלה בהתאם לחובה לפעול בשקידה סבירה על מנת לברר את זהות הנהג ומבטחת הרכב.

בעיניין עוזר נפסק "אכן, החזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המכני של הרכב' חלה אך באותם מקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי 'רב (או דו) תכליתי', והנזק נגרם בניצול הכוח המכני לייעוד הלא תעבורתי. אין בחזקה זו בפירושה זה כדי לרוקן מכל תוכן את ההגדרה הבסיסית. עם זאת, אין ספק כי המגמה המונחת ביסוד חזקה חלוטה זו – הזונחת את המבחן התעבורתי – נוגדת את המגמה המונחת ביסוד ההגדרה הבסיסית" (ראו גם: ע"א 5919/96 אשטרום חברה להנדסה בע" מ נ' רשלין, פ"ד נ(3) 697; רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721).

על מנת שתהיה סיטואציה כזו יש להוכיח כי תא המטען השתחרר מחיבוריו או האמצעים שמחזקים אותו לזרועות הקשורים למרכב הרכב.

...

מאחר והתובעת טוענת לנכות רפואית החלטתי לפצל את שאלת החבות משאלת הנזק.

הנוסף אני קובע שהתאונה השנייה אינה מהווה תאונת דרכים וכפועל יוצא מכך יש לדחות את התביעה כנגד תבעים 2 – 3 בעילה לפי חוק הפיצויים.

מאידך אני קובע כי הנהג וקווים אחראיים לנזקי התובעת על פי פקודת הנזיקין ככל שאלו יוכחו בהמשך.

לאחר הכרעה בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו אני מורה ככל שהיא עומד על טענת נכות להביא חוות דעת מטעמה בתוך 60 יום מהיום.

וכך הסביר התובע בבית המשפט את פעולת הורדת הסרן: "אני מוריד עד לגובה הרצוי, בדרך כלל הגובה יהיה מעט מתחת לגובה הזרוע של המתקן משום שהסרן כבד, אני מביא את הסרן מעט נמוך מהזרוע על מנת שידנית אני אגיע להרים את זה על הזרוע אין שיטה אחרת לזה. אני לא נלחם, אחרי שהושבתי אותו רק העברתי את הגובה של השן הגובלת הזו, למעשה הרצועות כבר משוחררות יותר ואין לי את המילחמה כנגד מתח הרצועה עם משקל הסרן והמלגזה והכל מאובטח, הסרן יושב על המתקן בצורה מאובטחת אין חשש להחלקה לאחור, רק אחרי שהוא יושב בביטחה אני חוזר למלגזה וחוזר לאחור כדי לאסוף את הסרנים הבאים" (עמוד 2 ש' 31-33 וכן עמוד 3 ש' 1-4 ).

ראשית צויין, כי בעבר גם פריקה הייתה חלק מהגורם התחבורתי, ושנית, לחוק הפלת"ד תכלית סוציאלית הנועדה להעניק כסוי בטוחי לנפגעי תאונות דרכים (בין היתר נקבע העקרון של "אחריות מוחלטת", תשלום תכוף ועוד), ולכן במקרי ספק יש להעדיף פירוש המקיים את החוק ולא כזה המבטל אותו.

התנאים להפעלת חזקה זו נקבעו בפסיקה (רע"א 7254/12 ג'ברין נ' עזבון המנוח ג'ברין ז"ל, 21.8.14 וכן יעויין בספרו של השופט אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, 312-331 ) ואלו התנאים שנקבעו: יש צורך במעורבות רכב רב ייעודי/תכליתי, לרבות דו תכליתי, היינו שמעבר לתכלית התחבורתית שלו, יש לו תכלית נוספת (כגון הרמת משאות), ובעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת התכלית הלא תחבורתית שלו.

בעיניין ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט, פד"י נ(3) 475, 481 נקבע: "על-כן, תאונה היא עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, אם מטען מורם על-ידי מנוף, ותוך כדי ההרמה של המטען הוא נשמט וגורם לנזק גוף. הוא הדין, אם הניזוק עומד על משטח המורם על-ידי מנוף המהוה חלק אינטגראלי מהרכב, והוא נופל או מחליק מהמשטח. גם במצב דברים זה התאונה נגרמה עקב "ניצול הכוח המכני של הרכב" ". יצויין כי בנידון שם התביעה נדחתה, מכיוון שנקבע שהתאונה ארעה בשל פעולה ידנית של התובע, שניתקה את הקשר הסיבתי מפעולת הכח המכאני.

...

בפני מחלוקת באשר לסיווג התאונה נשוא התביעה – האם היא נכנסת לתחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- חוק הפלת"ד) או שמא לא, ולפיכך דין התביעה להידחות.

מקובלת עלי טענת הנתבעת בסיכומיה, כי העובדה שברגע התאונה הסרן היה תלוי בצידו הימני על המתלה (התליה הייתה ע"י התובע), ובצידו השמאלי הוא היה בגובה המתלה, לכן הוא נדרש להרים את הסרן מעל גובה המתלה, מה שגרם לרצועה להיות רפויה.

סוף דבר, האירוע נשוא התובענה חוסה תחת ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד. למעלה מן הצורך אני קובע, כי החזקה החלוטה השלישית המרבה, לא מתקיימת בעינייננו.

הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות בגין הליך זה בשיעור כולל של 3,000 ₪.

החזקה החלוטה המרבה, שלפיה יראו כתאונת דרכים גם מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובילבד שבעת השמוש כאמור, לא שינה הרכב את ייעודו המקורי, נועדה להחיל את חוק הפיצויים על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשייתיות.

משאית, היא רכב שייעודו המקורי דו-תכליתי, הובלת משא, הרמת מטען והורדתו, ובנסיבות שנזק הגוף נגרם עקב השמוש בייעודו המקורי הלא תעבורתי, עקב ניצול כוח המנוע של הרכב, חלה החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המכני של הרכב", והארוע "תאונת דרכים" (עניין עוזר 570ז-571ג).

התובע הוא איש מילואים ביחידת החילוץ של פיקוד העורף, בעל רקע בניוד חפצים כעמוד ועדויות העדים שהגיעו למקום לאחר הארוע, תיארו את העמוד מחובר באופן מאוזן ללא סימני שיחרור מחיבוריו למנוף ועל כן אין לקבוע שהמנוף לא תאם להעמסת העמוד.

משכך, המשאית הנה רכב שייעודו דו תכליתי, ששמש לשינוע, הובלה, פריקה וטעינה של משא על-ידי המנוף, והארוע הנו "תאונת דרכים", בהתבסס על החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המכני של הרכב". הנזק הנכות הרפואית התובע פונה מזירת התאונה לבית החולים הדסה עין כרם, בו טופל עד שמצבו התייצב ביום 7.9.2015.

...

משלא נלקחה עזרה בשכר ולא הוגשו קבלות, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 45,000 ש"ח לעזרת הזולת לעבר, בהתחשב בתקופת האשפוז והשיקום, תקופת אי הכושר, תיאור המצב הרפואי המשליך באופן חלקי על כושר תפקודו הכללי, טיב הנכות הרפואית וההנחה כי לאחר האירוע, נזקק בתקופת אי הכושר והנכויות הזמניות, לעזרה מוגברת מעבר לחובתה המוסרית של משפחתו.

דין טענת התובע, שחובה זו אינה חלה עליו שכן אין מדובר בהחמרה של מצבו, להידחות.

בנוסף, יש לנכות סך משוערך 82,861 ש"ח במעוגל בגין תשלומים תכופים ששולמו לתובע ביום 11.3.2016 וביום 1.1.2017 ומשכך סך הניכויים 494,720 ש"ח. סוף דבר אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך 99,490 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות המשפט.

תחילה אציין, כי מצאתי שאין ממש בטענת הנתבעת 3, כי התובע בכוונת מכוון נימנע מלציין בתצהיר העדות הראשית מטעמו את העובדה, כי בעת היתרחשות התאונה ביצע פעולה ידנית שבמקביל לביצועה השתחררה חגורת ההרמה משן המזלג של המלגזה.

הנתבעת מספר 3 טענה, כי הרמת הבוכנה באמצעות קשירתה בחגורה לשן המלגזה מהוה שינוי ייעוד של המלגזה באופן שהארוע אינו עונה על ההגדרה של "תאונת דרכים", בהתאם לחוק הפיצויים.

הנתבעת מספר 3 טענה, כי חוות דעתו של מר סלים סעדי, הנה כללית המנותקת מהנתונים הספציפיים של המקרה הנידון ואשר קובעת, כי יעודה של המלגזה הנה הרמת מטען וטלטולו.

בנוסף, מר סעדי ציין, כי כאשר מפרקים מזרוע המלגזה את המזלג ומחברים את אונקל ההרמה, המלגזה בעצם משמשת כמנוף לצורך הרמה וטלטול של חפצים.

להלן אתייחס לזה בקצרה וזאת נוכח המסקנה אליה הגעתי, לעניין סיווג התאונה כתאונת דרכים.

...

למיותר לציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 3, לפיה לעניין נסיבות אירוע התאונה, עדותו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין.

הנתבעת 3 הפנתה להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיה "... התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ...". אין בידי לקבל טענה זו. השימוש הרלוונטי לענייננו הינו השימוש שנעשה במלגזה, שמהווה רכב מנועי ומבוטחת בביטוח חובה על ידי הנתבעת מספר 3.

להלן אתייחס לזה בקצרה וזאת נוכח המסקנה אליה הגעתי, לעניין סיווג התאונה כתאונת דרכים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת מספר 3 להתקבל וכי דין התביעה כנגד הנתבעת מספר 6 להידחות.