הריסת בנייה ללא היתר לאחר התיישנות עבירה

האישום השני מייחס לנאשם עבירות של ביצוע עבודה אסורה ושימוש טעון היתר ללא היתר, בכך שבמהלך שנת 2018 ביצע הריסה חלקית של מבנה בשטח של כ- 60 מ"ר, יציקת ריצפת בטון בשטח של כ- 138 מ"ר ובניית מבנה בשטח של כ- 100 מ"ר. טענות הנאשם נוגעות למיוחס לו באישום הראשון בלבד.

כמפורט בהנחיה, "הראציונאל שבבסיס הדרישה לקבלת אישור המחלקה מראש, הוא בהכרה שקיימות לא מעט עבירות בניה בלא היתר שלא נאכפו בזמן אמת, בתוך תקופת ההתיישנות ואף לא שנים רבות לאחר מכן, שעה שהשימוש הנעשה בהם תואם את ייעוד המקרקעין. במקרים רבים, חלוף הזמן כשלעצמו משליך על מידת העניין לציבור בנקיטת הליכי אכיפה לפי פרק י' לחוק....

...

לא שוכנעתי, כי בעניינו של הנאשם נמצא צבר שיקולים המצביע על פגם מהותי ובעוצמה העומדים במבחן הראשון שנקבע בעניין בורוביץ.

בנסיבות אלה מקובלת עלי עמדת המאשימה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

בין השאר, הוצג לעדה תצהירה (שהוכן, כפי הנראה, לצורך הליך הריסה שפוטי) בו הצהירה כי העבירות התיישנו, לעומת דו"ח בו רשמה, כי התוספות לא נעשו לפני שנת 2013, לפי תצלום אויר.

דיון כאמור, המשיבים זוכו מעבירות בניה ללא היתר, לאחר שנקבע כי המאשימה לא הוכיחה, בהתאם לנטל הנידרש בפלילים, כי חריגות הבניה אינן עומדות בדרישות הקבועות בתקנות הפטור.

אולם, לאחר שהתברר כי לא קיבל היתר מלא לכל אשר בנה, ולא הרס הבניה במשך כל התקופה אף לאחר שבקשתו נדחתה, קשה לקבל את זעקתו.

...

התוצאה היא, אפוא, שהערעור מתקבל באופן חלקי כדלקמן: הערעור ביחס לחריגה ב' – הנחת גגון מעל פרגולת הבטון- נדחה במלואו, והזיכוי ביחס לפריט זה נשאר על כנו.

עם זאת, המשיבים מורשעים בכל זאת בבניית המחסן ללא היתר, לאחר שלא הוגשה במועד הודעה כדין על הצבתו.

המשיבים מורשעים ביחס לחריגה זו, לאחר שנקבע כי מבנה זה לא היה פטור מהיתר.

במסגרת תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה שניכנס לתוקפו בחודש אוקטובר 2017, תוקן סעיף 212 לחוק שהסמיך את בית המשפט להוציא צו הריסה נגד מבנה שניבנה ללא היתר במקרים בהם לא ניתן להרשיע את מבצע העבירה.

להלן נוסח הסעיף לאחר התיקון – סעיף 239 לחוק: (א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו ומתקיים אחד מאלה: (1) לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה; (2) לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה; (3) לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה; (4) מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל היתיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה; (5) התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'.

ברע"פ 124/01 זאב ניקר נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (מיום 21.02.02), אישר בית המשפט העליון את ההלכה שנקבעה בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נגד ועדה מקומית כפר סבא [פורסם בנבו] (מיום 03.02.98), לפיה נקודת המוצא היא כי צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק התיכנון והבניה יינתן לאחר שתתקיים הרשעה בהקמת המבנה ללא היתר וכי אותה בנייה ללא היתר בדרך כלל תיהרס בעוד שאין כך פני הדברים בכל הנוגע לצוו הריסה שניתן לפי סעיף 239(א) לחוק התיכנון והבניה.

...

לעניין טענת המשיבים כי הם שילמו וממשיכים לשלם ארנונה, אכן שוכנעתי כי כך הוא הדבר.

התוצאה האופרטיבית – היעתרות לבקשה בכפוף לשינוי מבצע הצו: מכל האמור לעיל אני נעתרת לבקשה.

אני מורה כי הצו יבוצע על ידי המבקשת בעצמה, כאמור בסעיף 239(ג) לחוק התכנון והבניה.

בנוסף לטענת המאשימה יש טעם מוצדק לשהוי, הנובע מהעובדה שהיא נוסדה רק בשנת 2014 ורק לאחר הווסדה וגיוס כח אדם, החלה לבצע בקרה ומעקב אחר החלטות שיפוטיות שניתנו בשטח השיפוט שלה; ביחס לטענות הנאשם להתיישנות העבירה, שכחה והיעדר אישור נטען: עבירת אי קיום צו שפוטי ועבירת שימוש אסור הן עבירות נמשכות שאינן מתיישנות; הטענה לאי ידיעה על צו ההריסה היא טענה לגופו של כתב האישום וטעונה הוכחה; על פי הנחיות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, לא נידרש אישור המחלקה בנסיבות בהן מוגש כתב אישום בגין עבירה של שימוש תואם תוכנית המתבצע בבנייה שלא כדין שהתיישנה והאכיפה מתבצעת ביחד עם אכיפת עבירה של הפרת צו שפוטי.

...

בנסיבות אלה לא נפל פגם בהגשת כתב האישום בשל התיישנות והטענה נדחית.

בנסיבות אלה משלא נפל פגם בהתנהלות המאשימה, גם טענה זו - דינה להידחות.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.

לאחר מכן העיד המשיב כי מי שבנה את הקומה העליונה הוא בנו וכי הוא אמר לו להפסיק את הבנייה בשל הקנסות שעליו לשלם.

" אם כן, לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 239 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד – בוצעה עבודה אסורה – עבודה ללא היתר בנייה או בסטייה מתנאי ההיתר; השני – קיים עניין צבורי מיוחד במתן הצוו; השלישי – תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 239(א) לחוק.

התנאי הראשון – עבירת בנייה התנאי הראשון הקבוע בסעיף 239 לחוק הוא: קיומה של "עבודה אסורה", המוגדת בסעיף 203 לחוק: "בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בנגוד לתנאי היתר". אשר לקיומה של עבירת בנייה, המשיב אינו טוען כי קיים למבנה היתר בנייה על אף שלדבריו פנה למהנדסים בעיניין אך לא הייתה בכך תועלת.

אינני סבור שחלופה זו מתקיימת שעה שלא הוכח בפניי כי עבירת הבנייה של הקומה העליונה היתיישנה וכאשר לגבי הקומות התחתונות ניתנו זה מכבר גזרי־דין, לרבות צו הריסה, במסגרת הליכים פליליים שנוהלו נגד המשיב.

...

על אף האמור לעיל, הואיל ומדובר לכאורה בקרקע פרטית, אשר תפיסתה טעונה הליכי הפקעה, ולא הוצגו בפניי ראיות כלשהן לגבי פתיחתם של הליכי הפקעה ובוודאי לא לגבי השלב בו אותם הליכים נמצאים, הרי שאין מנוס מלקבוע כי הבקשה שהוגשה בפניי היא מוקדמת ואין מקום לקבוע, לעת הזאת, כי קיים עניין ציבורי בהריסת המבנה.

סיכומו של דבר: הגעתי למסקנה כי לא מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה, הואיל ובעת הזאת לא קם "עניין ציבורי מיוחד"  הנדרש לצורך קבלת הבקשה.

התוצאה הבקשה נדחית.