הריגה באחריות מופחתת: הריגה בשוגג

על אף שהפגיעה המינית עוררה בו תחושות שליליות כלפי המנוח, הבהיר הנאשם כי מעולם לא חשב לפגוע במנוח, כי לא התכוון להרוג את המנוח, ומה שאירע בליל הארוע, אירע בטעות "לא התכוונתי להרוג אותו. נסחפתי". בהמשך אמר "ככה יצא. לא שלטתי בעצמי [...] הוא נהרג בלי כוונה, הכוונה שלי לא הייתה לרצוח אותו [...] רק לפגוע בו [...] כי הוא פגע בי [...] נכנסתי בשביל לשדוד [...] לא מצאתי כסף בדירה אז החלטתי לפגוע בו" (שם, בעמ' 16 ש' 19; בעמ' 41 ש' 29; עמ' 42 ש' 11- 31).

סמכות זו שמורה למקרים שבהם הוכחו "נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד", והפעלתה דורשת "נימוקים מיוחדים שיירשמו". סעיף 300(א) מגדיר את עבירת הרצח הבסיסית, שאינה מחייבת הטלת עונש מאסר עולם, כגרימה "בכוונה או באדישות למותו של אדם". סעיף 301ב לחוק, מונה ארבע נסיבות שבהן גרימת המוות תחשב "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", וזאת אף אם היתקיים היסוד הנפשי של כוונה או אדישות, ואף אם היתקיימו נסיבות מחמירות.

...

מצאנו אם כן לדחות את טענת הנאשם שלפיה יש להרשיעו בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת בהתאם לסעיף 301ב(א).

למען הזהירות, ועל אף שהדבר לא נטען במפורש, אלא בדומה לטענת הקנטור, מדובר היה בטענה משתמעת (לכל היותר), נוסיף כי גם לא מצאנו שניתן להחיל את סעיף 301ב(ב)(1), שזו לשונו: (ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים: (1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, ובלבד שמתקיימים שניים אלה: (א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו; (ב) יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין; בהתאם לפסיקה, סעיף זה דן במצב של קנטור, אך בניגוד לדין הישן שלפיו העדר קנטור היה אחד מהיסודות שעל המאשימה להוכיח על מנת לבסס הרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה, הדין החדש בוחן קיומו של קנטור, כתנאי להפחתה באחריות ולענישה מקלה (ראו למשל: עניין מרטינס).

סוף דבר החלטנו להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת כניסה והתפרצות, לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, בביצוע עבירת ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, ובעבירת רצח בכוונה תחילה ותוך ביצוע עבירה, כאמור בסעיפים 300(א)(2) ו- 300(א)(3) לחוק העונשין, בהתאם לדין הישן שחל במועד ביצוע העבירות.

בחינת היתנהלות האירועים לפני ההמתה אף מקנה בידי בית-המשפט כלי אובייקטיבי לקביעת המשקל שיש לייחס לעדות ד"ר טל. במבט לאחור, לא יכול להיות ספק כי אילן איבחן נכונה את מצבה המעורער של רעייתו ואת הסכנה הצפויה ממנה, ואילו ד"ר טל טעה טעות טראגית.

ואכן, ברוח זאת הגישה הממשלה לכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), תשנ"ה-1995, בגדרה נקבעו הנסיבות המיוחדות המקימות אחריות מופחתת, ההופכת את סטאטוס מעשה ההמתה מרצח להריגה.

...

על מורכבות זאת עמד פרופ' א' קליין, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית במרכז רפואי רמב"ם – שבדק את המערערת ביום 16.1.00, שעות ספורות אחרי המתת בנה התינוק, וביום 23.6.03 - בחוות דעתו מיום 27.6.02: "ניתן לומר אם כן שבמהלך היום שלפני האירוע ובשעות שלאחר האירוע, ניתן לראות אצל לילך רצף של התנהגויות ופעולות המתאפיינים בהפרעה חמורה בשיפוט ובביקורת המציאות וקיומם של דחפים והתנהגויות אימפולסיביות שיכולתה לשלוט בהם בעת מעשה היתה קטנה מאוד אם בכלל, אך יחד עם זאת ביטויים של היגיון עם ביקורת מציאות ושיפוט מותאם לגבי משמעות התנהגויותיה. תופעה זו מוכרת אצל אנשים במצב פסיכוטי, כאשר ניתן לראות בתוך רצף של ההתנהגות הפסיכוטית גם מרכיבים של היגיון וביקורת מציאות בהן האדם מבין שהוא חולה ושהתנהגויותיו ומחשבותיו ומעשיו נובעים ממחלתו, זאת מבלי שהדבר ימנע את גלישתו חזרה לתוך הפסיכוזה זמן קצר לאחר מכן. תנועת המטוטלת המתוארת במצבה של לילך באותם יומיים מקשה מאוד להגיע למסקנה ברורה באשר למצבה בעת ביצוע המעשה עצמו. בבואי לנסות ולשקלל את משקלו היחסי של 'המימד הפסיכוטי' כפי שהתבטא בפגיעה בשיפוט, בבוחן המציאות וביכולת השליטה בדחפים, אל מול 'המימד השפוי' בהתנהגותה של לילך ביממה שלפני האירוע מסקנתי היא שבהיבט הקליני משקלו של המימד הפסיכוטי גובר כמאפיין את מצבה של לילך. עם זאת, בבואנו להקיש מכך על מה שהיה בעת האירוע עצמו ועל משמעות הדברים בהיבט המשפטי יש לקחת בחשבון שלילך ידעה בעת מעשה שהיא עומדת לגרום למותו של התינוק ומיד לאחר מכן חשה צורך להימלט בידיעה שעשתה מעשה נורא. ניתן לדעתי לסכם ולומר כי באותה עת שני המימדים, הפסיכוטי והשפוי, התקיימו אצל לילך כמעט בו זמנית במארג שקשה מאוד להפרידו" (ההדגשות שלי – י' ט').

סבורני כי מסכת ארועים זאת כשלעצמה די בה כדי לקבוע שהמערערת לא היתה יכולה לגבש את הכוונה הפלילית המיוחדת הדרושה בעבירה של רצח; למצער, יש במסכת זאת כדי להטיל בכך ספק.

כיוון שכך, דינה של המערערת לצאת זכאית מן האישום בעבירה של רצח ולהיות מורשעת בעבירה של הריגה.

עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין גוררת אחריה עונש מאסר של עשרים שנה, הזהה לעונש אשר מוטל בגין מעשה המתה בנסיבות של אחריות מופחתת המתוארות בסעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין – וביניהן אלו של מעשה המתה אשר "בוצע בתכוף לאחר היתגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה היתגרות". אשר על כן, הדין שלפני תיקון 137, אשר עמד בתוקף בשעת המעשה, הוא זה שחל בעיניינו של המערער וחורץ את גורלו; ועל כך עוד ארחיב את הדיבור בסוף פסק דיני.

נחזור ונקבץ אל-יד את מכלול הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה: העדר תיכנון מוקדם; המערער ניסה לפייס את המנוח בדרכי שלום; המפגש נכפה על המערער; המפגש מהוה שיאו של מרדף אובססיבי של המנוח בעקבות המערער; המרדף הלך והסלים; המנוח איים על המערער דקות ספורות לפני הארוע; המערער הופתע על ידי המנוח שנסע בעקבותיו וחסם את דרכו; המערער הותקף על ידי המנוח במוט עץ; תגובה מוטעית של המערער שארכה שלוש שניות.

...

בנסיבות אלו, סבורני כי חובה עלינו לבחון את טענת המערער כי פעל מתוך קנטור; וזאת אעשה כעת.

בנסיבות אלה, סבורני כי תקיפת המערער על ידי המנוח, אשר התרחשה, כפי שהתרחשה, בחניית המועצה, עולה כדי התגרות המקימה את היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקנטור יחד עם היסוד האובייקטיבי שלה.

לנוכח מכלול נסיבות האירוע, אני סבור כי המערער ראוי להתחשבות של ממש בעונש שהושת עליו.

העונש של 20 שנות מאסר שהושתו על המערער בבית משפט קמא, יאה לאחרון העבריינים המורשע בעבירת הריגה, והמערער שלפנינו והמקרה שלפנינו, רחוקים לטעמי מעונש המאסר המכסימלי בעבירת ההריגה הישנה (או בעבירה של המתה באחריות מופחתת על פי ההסדר החדש).

אך ורק בשל כך, אני סבור כי יש מקום להחמיר עם המערער ביחס לדוגמאות שהובאו לעיל, ואני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיע חברי ולפיה יש להעמיד את עונשו של המערער על 14 שנות מאסר בפועל, חלף 20 השנים שהושתו עליו בבית משפט קמא.

לסיכום, נטען על ידי הסניגור כי יש לקבוע כי הנאשם פעל ביסוד נפשי של קלות דעת תוך שהוא בקירבה לסייגים של שיכרות, טעות במצב הדברים או הגנה עצמית, ולחלופין, אם ייקבע כי פעל באדישות, כי אז להחיל את סעיף 301ב(ב)(1) ו – 3 ולראות במעשה ההמתה כמעשה שנעשה בנסיבות של אחריות מופחתת.

          ועדת קרמניצר שבחנה את עבירות ההמתה, ושבעקבות הדוח שלה היתקבל תיקון 137, הסבירה כי אמת המידה של אדם סביר אינה הולמת את בחינת ההתחשבות בקנטור, מאחר שלכאורה אדם סביר שולט ברוחו ואינו הורג עקב איבוד שליטה, ומפני שהיא יוצרת דימוי שגוי כאילו קנטור מקנה צידוק להריגה.

...

או אז, המנוח הכניס את ידו לכיס מכנסיו " ואני במחשבה שלי חושב שהוא הולך להוציא עכשיו כסף ולשחרר אותי הביתה ואני אסיים כבר עם הסאגה המלחיצה הזאתי. במקום זה מה שאני מקבל זה גז פלפל לפנים שאת רוב הגז חוטפות העיניים שלי" (עמ' 276).

עוד נאמר, בנוגע לספונטניות של התגובה שביטוייה 'החלשת מעצורים ואבדן עשתונות' הקשורה ל"תהליכים נפשיים מורכבים המתרחשים לעתים בשבריר של שניה ושלרוב לוטים במידה זו או אחרת בערפל; כאשר השופט יכול לקבוע את קיומם רק כמסקנה המוסקת מהנסיבות שאינן תמיד חד משמעיות" (שם, פסקה 3).

סוף דבר, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה באחריות מופחתת בהתאם לסעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין.

בגזירת עונשו של המערער בגדרי המיתחם, בית המשפט זקף לחובתו את עברו הפלילי הכולל הרשעות קודמות בגין הריגת שני אחים וניסיון לרצח אמם – ארוע בגינו נדון בשנת 1989 לעונש של 13 שנות מאסר בפועל.

אף נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי ממילא ניתן היה להרשיעו בעבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(9) לחוק, היות שלעמדת המערער הוא לא יצר במעשיו סכנה ממשית לאחרים מלבד המנוח, כנדרש להתגבשות הנסיבה המחמירה.

אולם, בהעדר נסיבות מחמירות, או לחלופין בהתקיים "פתח המילוט" (סעיף 301א(ב) לחוק), או אם ייקבע כי עניינו של המערער ניכנס לגדרי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 300ב(ב) לחוק) המשמעות היא כי הרפורמה מהוה דין מקל עם המערער ויש להחיל עליו את כלליה.

...

סבורני כי שינוי זה אינו מהווה שינוי לקולא ביסודות העבירה או בהגדרתה [.

כמו כן, אמנם חלק מהנוכחים העידו כי "פחדו" מירי המערער לעבר המנוח, אולם פחד אינו בגדר "סכנה ממשית" לחייהם ובסופו של דבר לא נגרם נזק בפועל לאיש מבין הנוכחים בעת הרצח.

סוף דבר הרשעת המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו הקודם, בדין יסודה; כך גם הרשעתו בעבירת הניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק.