הרחבת תחולת חוק נפגעי פעולות איבה: הגדרת נפגע

" בחקירה הנגדית הרחיב התובע את התאור: "פרקתי. במשטח האחרון, העשירי, הורדתי לרצפה, התחילה האזעקה, הורדתי לרצפה,... יש ארבע חגורות וארבע לולאות ששמים... זה שטח פתוח ואין איפה להסתתר כי בונים שם הרחבה, שמתי את המשטח אמרתי רק רציתי לשחרר את המשטח מהמנוף, הורדתי שתי רצועות, שתי לולאות מתוך הארבע, והם נתפסו במשטח למטה, אני הייתי עם הגב, הוא אמר לי להזהר אני קפצתי... באתי להחזיר את המנוף, אבל החגורות כנראה תפסו את המשטח..." (עמ' 4 ש' 13 – עמ' 5 ש' 1) במהלך החקירה הנגדית הציג ב"כ הנתבעת לתובע שתי הודעות שמסר למל"ל. הראשונה, נ/1, היא "הודעה על פגיעה בפעולת איבה", ובה נכתב כי "תוך כדי פריקה, נשמעה אזעקה. הורדתי במהירות את משטח השיש והטעות הגדולה מאוד שהיה מתוך לחץ הורדתי את משטח השיש על רגל שמאל." הגרסה השנייה נימסרה לועדה רפואית של המל"ל והיא ש"תוך כדי אזעקה נפל משטח על רגל שמאל.

יחד עם זאת התיקון בכללותו נועד לצמצם את תחולת חוק הפלת"ד ולהביא לפיזור גדול יותר של הנזק הנגרם עקב פעולות האיבה, כך שיישא בו הציבור הישראלי בכללותו, ולא רק ציבור הנהגים, המשלמים את פרמיות ביטוח החובה: "אין ספק כי צדק בית-המשפט המחוזי בתארו את תכליתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים כמכוונת לשחרר את ציבור הנהגים מנשיאת העול הכספי של פגיעות איבה שאינן קשורות לסיכון תחבורתי." (ע"א 2856/00 שקווי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ו(2) 518, להלן: "פס"ד שקווי") הינה כי כן, נראה כי מטרת החוק ברורה, ועל פי לשונו הפשוטה, אם נזק גוף נגרם מפגיעה איבה, הניזוק יהיה זכאי לפצוי רק מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן: "חוק התגמולים"), ואם הנזק נגרם מארוע שאינו פעולת איבה, הרי שהנפגע לא יהיה זכאי מכח חוק התגמולים, אלא רק מכח חוק הפלת"ד. ההפניה המצויה בחוק הפלת"ד להגדרת פעולת איבה בחוק התגמולים מונעת (לכאורה) את האפשרות שארוע אחד יסווג באופנים שונים לצורך יישום כל אחד מהחוקים.

...

הצדדים הסכימו שאם ייקבע שחל על האירוע חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד – 1975 (להלן "חוק הפלת"ד"), תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪, מעבר לתגמולי המל"ל. הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע בשתי טענות עיקריות, הראשונה נוגעת להיות האירוע "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, והשנייה נוגעת להיות התובע "נפגע" כהגדרת מונח זה בחוק.

שנית, ואף שכאמור לעיל אני סבורה שהתאונה שבפני היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ההחלטה בעניין חממי עוסקת בנזק גוף שנגרם עקב התהפכות רכב.

במצב דברים זה, ואף שכאמור ייתכנו מצבים נדירים בהם אדם יהיה זכאי לפיצוי על פי שני החוקים, אני סבורה שכיוון שהתובע קיבל תגמולים על פי חוק התגמולים, יש לשלול את תחולת חוק הפלת"ד עליו.

תוצאה זו מונעת גם את תחושת אי הנוחות הנוצרת מהעובדה שהתובע הצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי שהוא נפגע מפעולת איבה וקיבל פיצוי על סמך הצהרתו זו. ר' לעניין זה בפס"ד אילוז שנזכר לעיל: "יש לדעתי לייחס חשיבות ומשקל לעובדה שהמבקש הגיש תביעה לביטוח הלאומי כנפגע איבה; כשלעצמי סבורני, כי ככלל אין אדם בהצהרותיו יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו.... לדידי יתכן לומר, שיש בנסיבות, במובן הרחב, מצב הקרוב להשתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625) בכל הנוגע לדרך שבה נקט המבקש." לסיכום במהלך פריקת לוח שיש ממשאית באמצעות מנוף שמותקן עליה, נשמעה אזעקת צבע אדום, התובע נבהל, טעה באשר לאופן הפעלת המנוף, ולוח השיש נפל על רגלו.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

יתרה מכך, בדיון מיום 30.9.21 נתנו הצדדים, ובהם התובעים, את הסכמתם לדיון בשאלת תחולת סעיף 36 לחוק נפגעי פעולות האיבה, תוך שבקשו התובעים כי אם יקבע שהסעיף חל, יקוזזו התגמולים רק מהפיצויים הנזיקיים הנתבעים על ידם בתביעה זו. בשאלת האפשרות לקבלת כפל פיצוי, יש להדרש לסעיפי החוק החלים בעניינינו.

הוראת סעיף 17 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה מגדירה כי כפילות הפצוי מתייחסת לפיצויים לפי אותו חוק ולפיצויים לפי פקודת הנזיקין.

בפסיקה נקבע מפורשות כי פיצויים עונשיים אינם נכללים בכפילות זו. סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסק הדין בענין בן שלום ז"ל (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינאית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (2019), ר': סעיפים 99-108 לפסה"ד) ונקבע כי פיצויים עונשיים אינם באים בגדר סעיף 17(ב) לחוק נפגעי פעולות האיבה, ולפיכך, תובעים, הזכאים לקבלת פיצויים עונשיים, ורשאים לגבותם בנוסף לתשלומים הניתנים להם מאוצר המדינה מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה בגין אותו ארוע שעליו נסבה הזכאות לתשלומים.

...

טענות הנתבעים טענות הנתבע 1 ב"כ הנתבע 1 טוען כי מאחר שהתובעים זכאים לפיצוי הן מכח חוק התגמולים והן לפי פקודת הנזיקין, אין באפשרותם לגבות פעמיים פיצויים לפי שני החוקים ודין התביעה להידחות.

לפיכך, עותר ב"כ הנתבע 1 לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. טענות הנתבעים 2-3 ב"כ הנתבעים 2 ו – 3 טוען כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן התובעים מקבלים תגמולים מכח חוק התגמולים ואינם זכאים על פי הדין לקבל פיצויים נוספים, נזיקיים או עונשיים.

דיון תחילה, דינה של טענת התובעים להרחבת חזית – להידחות.

בענייננו, התוצאה היא שחלה על הנתבעים חובת תשלום פיצויים עונשיים שאין לקזזם מפיצוי על פי חוק אחר.

שם נפסק כי "הן מלשון החוק עצמו והן מההלכה הנוהגת על פיו, הוראת סעיף 1 לחוק אכן דורשת קיומו של קשר סיבתי ממשי וישיר בין ארוע האיבה לפגיעה ומלשון הסעיף עולה בבירור כי בכל החלופות בו יש צורך בפגיעה מפעולה ו/או מאדם ו/או מנשקו/או ממעשה אלימות שהנפגע היה נוכח בו ולא מתוצאותיו ו/או השלכותיו של אותו ארוע". נגד פסק הדין בועדה הוגש בג"צ אשר אישר את החלטת הועדה וקבע: "אנו בדיעה כי לשון חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 ותכליתו מייחדים את התגמולים מכוחו לנפגע ישיר שנכח באופן פיזי בזירת ארוע האיבה, ולנפגע זה בלבד. אין מקום להרחיב בהכרעה שיפוטית ובדרך פרשנית את מעגל הזכאים לתגמולים מכוח החוק, ובפרט בהיתחשב בכך שהמחוקק בחר לקבוע דרכי תגמול וסיוע שונות לבני משפחתו של נפגע איבה, ובכך יצר, למעשה, הסדר שלילי באשר לאפשרות הכללתם של נפגעי איבה מישניים במניין הזכאים הנופלים בקטגוריית הנפגעים הישירים." בוע 1128/08 ברקאי שמעון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו)] נדחתה תביעת העורר, אשר נסע בכביש כאשר שמע את הפיצוץ שהתרחש בתחנת הרכבת בנהריה, בקוו אוירי של כ-50 מ' ממנו.

נפסק כי אין די בקשר סיבתי עובדתי הקושר את המצב הנפשי [או החמרתו] בפיגוע, אלא יש צורך בקשר סיבתי משפטי, המתקיים רק כאשר הטוען לפגיעה היה חלק אינטגראלי מארוע האיבה, ולא כתוצאה ממנו, ואין אפשרות מעשית למתוח את תחולת החוק באופן שהוא יחול על כל המעגלים הסובבים את מקום הארוע, אך הם לא היו חלק ממנו.

אמנם חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה הנו חוק סוצאלי והלכה היא כי בתי המשפט נוהגים ברוחב לב בחוקים שנועדו להיטיב עם אנשים שנפגעו, ועל כן יש ליתן להגדרת "פגיעת איבה" הגדרה רחבה על מנת שלא לסכל את מטרת החיקוק.

...

שם נדחה הערעור לאור הקביעה העובדתית כי העורר לא נכח בזירת הפיגוע בעת התרחשותו אלא הגיע למקום אחרי הפיגוע ונכח בתוצאותיו של הפיגוע וחזר לחנות בה שהה במועד הפיגוע.

יישום הגדרות אלו בענייננו מוביל למסקנה כי "פגיעת האיבה" דנן הייתה הפיצוץ שנגרם על ידי המחבל המתאבד.

אשר על כן, הוועדה קובעת כי דין הערר – להידחות.

חוק הפיצויים מגדיר בסעיף 1 מהי "תאונת דרכים" שלגביה חל החוק, אולם ההחרגה הרלבנטית לענייננו באה לידי ביטוי בהגדרת המונח "נפגע" בהמשך הסעיף ואשר לפיה: "נפגע - אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970". חוק התגמולים קובע בסעיף 1 מספר חלופות להגדרת המונח "פגיעת איבה" (בכללן חלופה 4 הרלבנטית לענייננו) כשלצד אלו קובע הוא בסעיף 2 "חזקת פגיעת איבה" לפיה: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שניפגע פגיעת-איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". הארוע מושא התביעה ע"פ טענת התובעת כתיאורה בכתב התביעה: "ביום 13.11.2018 בשעה 06:30 או בסמוך לכך, עת עצרה התובעת את רכבה בהגיעה לרמזור אדום ברח' שד' מנחם בגין בעיר אשקלון, לפתע שמעה אזעקת "צבע אדום". התובעת, ביציאתה מהרכב, נפלה על הכביש ונגרמו לה חבלות קשות".

יוזכר בהשלמה כי החרגת פעולת איבה הוסדרה בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים אשר ע"פ דברי ההסבר להצעת החוק, נועדו לצמצם את תחולתו שהורחבה בפסיקה קודמת, ולהחילו רק על פגיעות הקשורות לסיכון תחבורתי.

...

סבורתני כי המקרה שנידון בעניין חממי הוא גבולי למדי וניכר מהאבחנה הנ"ל כי אין מקום למסקנה גורפת לפיה כל אמת שאזעקה היא שהניעה למעש כזה או אחר שבסופו נזק, התוצאה אחת היא.

סיכומו של דבר, התובעת מבקשת לבחור במסלול התביעה הנתון לה ע"פ חוק הפיצויים, אלא שנמצא כי ענין לנו בתאונה המהווה פעולת איבה ומכאן, משיש להחיל את העקרונות הנ"ל לגבי יחסי הגומלין בין מסלולי התביעה, אין מנוס מהפניית התובעת למיצוי זכותה להגשת תביעה ע"פ מסלול חוק התגמולים ובכך לממש את הרציונל העומד מאחורי החרגת נפגעי פעולות איבה מהגדרת "נפגע" בחוק הפיצויים, קרי – הטלת העומס הכלכלי של פעולות איבה על כלל הציבור.

מורה אני לפיכך על מחיקתה של תביעה זו ובהינתן תוצאה זו לצד השלב בו עסקינן, לא אחמיר עם התובעת והיא תחויב בזאת לשלם לנתבעת הוצאות בשיעור של 3,500 שקלים.

" "נפגע" - אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970..

במצבים אלה חל כלל ייחוד העילה, הנפגע נידרש לתבוע את נזקיו במסגרת חוק הפיצויים ולא עומדת לו עילה אחרת מכוח פקודת הנזיקין (ראה בעיניין זה גם ע"א 10832/06 אבנר - איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד ארזים- הנדסה טכנולוגיות (אחזקות) 1991 בע"מ (25.11.2012), ות"א (מחוזי-ת"א) 18309-03-17 י. נ נגד כלמוביל בע"מ (11.06.2017)).

פרשנות זו שזורה, כחוט השני, בהגדרת המונח "נפגע" בחוק הפיצויים והיא מתייחסת לאירועים ונזקים שארעו לנפגע עצמו (לרבות מי שהוגדר "קרוב נעדר"), להבדיל מאחרים, שאינם בבחינת "נפגע" עקב אירוע תאונת הדרכים (ראה ע"א 330/84 מדינת ישראל נגד "הלבנון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(2) 663, בר"ע (מחוזי-ת"א-יפו) 1573/04 זיו משה נגד עיזבון המנוחה ידיגר שושנה ז"ל (29.08.2004)‏ ות"א (שלום-הרצליה) 13550-03-18 פלוני ואח' נגד ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ ( 2.11.2020)‏‏).

גישת ביניים גורסת, שיש לבחון כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו (להרחבה בעיניין זה ראה רע"א 2933/18 עריית אור עקיבא נגד מקורות חברת מים בע"מ (01.08.2019)‏‏, סעיפים 19 - 20).

...

לפיכך, דין התביעה נגדו להידחות.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת מס' 2.

מנגד, אני מקבל את בקשת הנתבע מס' 1 ומורה על דחיית התביעה נגדו.