הקראת הכרעת דין בעבירת בנייה ללא היתר

בהמשך, הסכימו הצדדים שהכרעת הדין תשלח אליהם בדואר, בשל קושי בדחיית שעת הדיון שנקבע להקראת הכרעת הדין.

כשהתגלה כי במקום יש חריגת בניה, הודע לנאשם כי ככל שחריגת הבניה לא תסודר עד תום תקופת ההיתר הזמני ה-2, 31.12.19, לא יחודש רישיון העסק.

אין כל אינדיקאציה למועד מתן אישור מחלקת ההנדסה לאחר 6.11.19 מועד "גילוי" עבירת הבניה, כנטען ב-ה/5, כאשר אין מחלוקת כי בהתאם ל-תקנות רשוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000 (להלן: התקנות) על נותני חוות הדעת ליתן התייחסותם תוך 30 ימים, פרט לנסיבות מיוחדות או מקרים מיוחדים.

...

הגנה מן הצדק - המסגרת הנורמטיבית טענת הגנה מן הצדק הוכרה בפסיקה, ובהמשך עוגנה בסעיף 149(10) ל-חסד"פ לפיו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". המבחנים להחלת דוקטרינת הגנה מן הצדק נקבעו עוד ב-ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221, 370 (להלן: הלכת יפת) (ההדגשות לא במקור - זד"ל): "המבחן הקובע... הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות. היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי, כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם שמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6), 776 (להלן: הלכת בורוביץ) שב בית המשפט על ההלכה לפיה טענת ההגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים נדירים, אך ריכך מעט את הלכת יפת וקבע, כי ניתן יהיה להעלות טענה זו גם במקרים בהם התנהלות התביעה הייתה רשלנית, באופן שלא עולה כדי התנהגות שערורייתית (ההדגשות לא במקור - זד"ל) - "... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבית הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". חובת המאשימה להודיע לחשוד על זכותו להשמיע גרסה עובר להגשת כתב האישום מקובלת עלי טענת ההגנה, לפיה לרשות החוקרת עומדת הזכות ואף החובה לחקור ולגבות גרסת חשודים עובר להגשת כתב אישום, בין היתר על מנת לבחון אם יש בפיהם הסבר שבכוחו למנוע הגשת כתב אישום.

מקובלת עלי טענת המאשימה כי ההתנהלות מול מחלקת ההנדסה בשנת 2019 רלוונטית לתקופה שלאחר הגשת כתב האישום, אולם יש בה כדי להשליך על התנהלות הרשות גם עובר למועד הגשת כתב האישום, קרי עד ליום 22.8.19.

סוף דבר לאחר ששמעתי עדויות ועיינתי עיון מעמיק בראיות ובטענות הצדדים - מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

כפי שפורט לעיל בהרחבה, התרשמתי כי הנאשם עשה כל שניתן למנוע את העבירה; קבעתי כי מחדל אי מתן גרסת הנאשם רובץ לפתחה של הרשות ומהווה פגיעה בזכות הנאשם למשפט הוגן, הפועל לזכות הנאשם ומוביל למסקנה כי תוצאות החקירה היו תומכות בגרסתו, גם נוכח הראיות שנסקרו לעיל בהרחבה; ולבסוף קבעתי, למעלה מן הצורך, כי גם טעמי הגנה מן הצדק מובילים למסקנה שיש לזכות הנאשם.

לגבי סעיפי החיקוק בכתב האישום קמא – בתחילת ניהול התיק קמא, ביום 13.5.2018, ועוד טרם בוצעה ההקראה, הוגש כתב אישום מתוקן, הכולל תיקון לגבי סעיפי החיקוק המיוחסים למערערים - נוכח תיקון חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 16), התשע"ז-2017 (להלן: "תיקון 116", ו-"כתב האישום המתוקן").

המערערים כבר העלו את טענת "גרירת הרגליים" והימשכות ההליכים התכנוניים במסגרת התיק הקודם, עת ניסו להצדיק את עבירות הבניה שביצעו - וטענה זו לא התקבלה שם. לפיכך, יש ממש בעמדת בית המשפט קמא לפיה המערערים מנועים מהעלאת טענה זו כעת, בניסיון להצדיק את הפרת הצוים השפוטיים שכבר הוטלו, וכפי שקבע בית משפט קמא (עמוד 66 להכרעת הדין, שורות 12-18): "... אני סבורה כי יש קושי לקבל טענה של המשכות הליכי תיכנון כשמדובר בעבירה של אי קיום צו. כשמדובר בעבירת בניה או שימוש ללא היתר, יכול הנאשם לטעון שהרקע או הנסיבות שהובילו לבצוע העבירה, נעוצים בהיעדר תיכנוני או בהימשכות הליכי תיכנון. לא כך הוא מקום בו הוא מואשם באי קיום צו. הטלת צו הריסה על ידי בית המשפט משמע שינוי הנסיבות. עתה אין מדובר עוד בנסיבות עמומות, שהנאשם יכול היה לפרש בצורה זו או אחרת, אלא במצב דברים שבו ניתנה לו הוראה שיפוטית, שמחייבת אותו לבצע הריסה. הפר הנאשם את צו ההריסה, ביודעין ובמופגן – אין הוא יכול לשוב ולטעון טענה של מצוקה תכנונית." עוד אפנה בהקשר זה לרע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' דכה (22.11.2009) שם דובר בבניה בלתי חוקית של תוספת לבית מגורים, כאשר ניתן לגבי התוספת צו הריסה ובחלוף הזמן, וכאשר לא התקדמו הליכי התיכנון לגבי פרויקט "פינוי –בינוי" שהיה אמור לחול במיתחם – נקבע כי יש לבצע את צו ההריסה, וכך נפסק (פסקה י' ואילך): "י. כאמור, משמעות פסק דינו של בית משפט המחוזי ... היא פשוטה: הדין שמקרין פסק הדין עלול לחול בכל מקום שבו בשל קשיי תיכנון כאלה או אחרים אין היתר בניה, וניתן אפוא לבנות "זמנית" שלא כדין, "עד שירחיב". אין להלום זאת.

...

המערערים הגישו ערעור לגבי גזר הדין בתיק הקודם (עפ"א 39888-11-15), וביום 25.2.2016 נדחה הערעור בהמלצת בית המשפט, לאחר שהוסכם על פריסת תשלומים לגבי הקנס שהושת על המערערים בתיק הקודם.

סיכומו של פרק זה – אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשמים הציבו את הקרוואן במקרקעין בין השנים 2014-2015 וכי הם עושים בו שימוש לצרכי הנגריה.

סיכום – לאור כל האמור במצטבר, מצאתי לדחות את הערעור.

לכן, אני מורה כי כל הפעולות שהיו אמורות להתבצע עד יום 18.5.2021 יבוצעו עד יום 1.11.2021.

בית משפט לעניינים מקומיים בבאר שבע תו"ב 42028-05-16 מדינת ישראל נ' חברת יניב ס.א. לבנין ופתוח בע"מ בפני כבוד השופטת זהר דולב להמן המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד עידו דליות הנאשמת חברת יניב ס.א. לבנין ופתוח בע"מ ע"י ב"כ אביעד בן אולד הכרעת דין

עדות מנהל הפיקוח בחקירתו הראשית תיאר מנהל הפיקוח תוכן מוצגים ת/8-ת/15, בעקרם התראה על בניה ללא היתר, דוח על עבירות בניה ותמונות משנים 2006 ו-2008 והוגשו המוצגים הבאים: ת/8 - התראה על בנייה ללא היתר מיום 30.10.03 שערך מנהל הפיקוח.

השתלשלות ההליכים בהנתן טיעוני הצדדים, ובפרט טענות המאשימה לגבי מועד העלאת טענות ההגנה על קיום צו ההתאמה ומכירת הנכסים - מצאתי לפרט השתלשלות העניינים בתיק: ב-22.5.16 קבע כב' הש' פורר דיון הקראה ב-19.9.16, אך בשל אי התייצבות מטעם הנאשמת, דחה מועדי דיוני ההקראה 4 פעמים לתאריכים 3.4.17, 16.10.17, 18.1.18, 15.4.18.

...

מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשמת בסעיף 3 לסיכומיו, כי הצהרת הרוכש בסעיף 4.6 ל-ה/1 ול-ה/1 רלוונטית מדגישה זאת ובשל חשיבותה אביאה כלשונה - "הרוכש מצהיר כי ידוע לו שלא ניתן לעשות במחסן שימוש למגורים אלא בכפוף לשינוי תב"ע לצורך כך ואם וככל שיחפוץ לעשות בו שינוי שונה מיעודו כיום הוא מתחייב להסביר על אחריותו ועל חשבונו את שינוי התב"ע בוועדה המקומית והמחוזית" מקובלת עלי גם טענת ההגנה בסעיף 5 לסיכומי ב"כ הנאשמת, כי המחיר בו נמכר כל אחד מהמחסנים, קרי 190,000 ₪, מלמד אף הוא כי מדובר במכירת מחסנים ולא יחידות דיור.

משכך, התצרף הראייתי מוביל למסקנה כי הנאשמת קיימה את צו ההתאמה עובר לינואר 2010.

למעלה מהדרוש אציין, כי למצער די ב-ה/1 ו-ה/2, בשילוב אישורי המס והתרשמותי החיובית מעדויות המפקחת, מנהל הפיקוח ומנהל הנאשמת, כדי להוביל למסקנה שקיים ספק סביר בהפרת הצו עובר לינואר 2010.

אשר על כן אני הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשמת.

בפתח הכרעת הדין, בית המשפט מודיע על זכוי הנאשם מהעברות המיוחסות לו בכתב האישום.

במהלך הדיון, העלה הסנגור טענה לגבי זיקת הנאשם לנכס, טענה אשר לא הועלתה במסגרת התשובה להקראת עובדות כתב האישום.

כפי שצויין לעיל, כתב האישום מייחס לנאשם שתי עבירות, האחת של ביצוע הבניה ללא היתר בניה כדי, והשנייה, עבירת השמוש באותה בניה.

כפי שכבר ציינתי, משלא כפר הנאשם בזיקתו לנכס, אין אני רואה בעיניין זה כעניין הטעון הכרעה, למצער, בשאלת עבירת הבניה, ולאור האמור לעיל.

...

המסקנה המתבקשת, ואף המתחייבת מהאמור לעיל, היא, כי בשאלת מועד ביצוע הבניה, המאשימה כלל לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ומשהתיישנה עבירת הבניה, הרי שיש לזכות את הנאשם מאותה עבירה.

על כן, טענה זו של הנאשם, נדחית.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו: " אכן, שהוי רב נוצר במהלך ניהול ההליכים נגד המערער והעיכוב יוצר תחושה לא נוחה. יחד עם זאת, אין בשיהוי הנידון משום הצדקה לקבלת טענת ההגנה מן הצדק ובטול כתב האישום. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק עניינה, כידוע, בסמכותו של ביהמ"ש לבטל כתב אישום אם הגשתו או בירורו עומדים בנגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית. דוקטרינה זו שמורה למצבים חריגים בלבד המצדיקים מתן הגנה לנאשם בהליך הפלילי מקום שזכויותיו נפגעו באופן מהותי וממשי. ביטול כתב האישום לא יעשה מקום שבו ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר. במקרה דנא, העבירות שביצע המערער הן חמורות. הן בוצעו באופן שיטתי, במשך זמן רב, תוך ניצול תפקידו של המערער כעובד ציבור. הפגם שנוצר בעטיו של חלוף הזמן, אינו מצדיק מתן פטור גורף מאחריות פלילית על דרך של ביטול כתב האישום. משביצע המערער את המעשים הנדונים, עליו לתת את הדין עליהם. המערער לא הצביע על פגיעה של ממש שנוצרה בהגנתו כתוצאה מהשיהוי שבהגשת כתב האישום.. התרופה לחלוף הזמן אינה במישור הכרעת הדין, אלא על דרך של היתחשבות בגזר הדין...". בעמ"א 63706-06-15 מדינת ישראל נ' שכיב עלי (נבו, 18.6.20) נדונה טענת הנאשמים לשהוי בהגשת כתב אישום בגין הפרת צו הריסה שפוטי כמו בעניינינו, 10 שנים לאחר כניסתו לתוקף של הצוו.

נכתב בבקשה – "בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהנאשם: בן 83, קושי ראיה כבד מאד, לא בטוח שמבין לגמרי את ההליך, אף כעת שמונה לו סנגור על ידי הסניגוריה הציבורית.. מלווה על ידי הבת". הפסיקה עמדה בהרחבה על חומרת העבירה של הפרת צו שפוטי ושימוש ללא היתר בניה וקבעה כי עבירות מסוג זה מחייבות החמרת הענישה עם הנאשמים, אשר לא רק שבנו בנגוד לדין, אלא אף הוסיפו והפרו צו בית משפט, אשר הורה להם להרוס את הבניה.

קובעת דיון הקראה ליום 20.12.22 בשעה 10:00.

...

ביחס לטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השימוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שיפוטי.

בנסיבות אלו, משלא מצאתי כי קופחה הגנתו של הנאשם, הבקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו – נדחית.

ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (נבו, 26.3.07) נקבע לעניין הפרת צו שיפוטי : " אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים". על רקע האמור, העובדה כי חריגות הבניה נהרסו לאחר הגשת כתב האישום, 7 שנים לאחר כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אינה מצדיקה, בוודאי שאינה מחייבת את ביטול כתב האישום.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.