הקצאת קרקעות על ידי עיריית ירושלים

בהקשר אחרון זה נדחתה טענה בדבר שהוי, נוכח ההנחה כי הקצאת מקרקעין על ידי הערייה היא פעולה אשר על פי טיבה נוטה להותיר שובל של תעוד במסמכים.

נוכח מסקנתנו זו, אנו דוחים את טענות המערערת, המבקשות להיסמך על הבטחה, כביכול, שניתנה למערערת על ידי ראש עריית ירושלים בדברים שנשא, על פי הטענה, בשנת 1965.

...

הגם שיש יסוד לטענת המערערת, כי לא נשללה לחלוטין האפשרות למתן רשות מכללא במקרקעי ציבור, על יסוד הקביעות העובדתיות המפורטות לעיל, המסקנה כי לא מדובר באחד מן המקרים הנדירים בהם תוכר זכות כאמור, מקובלת עלינו במלואה.

התוצאה של כל האמור היא, כי יש לדחות את ערעור המערערת.

סוף דבר, הערעורים נדחים.

העותרת, עמותת חזון יעקב יוסף ירושלים, טוענת כי ההחלטה בדבר ביטול ההקצאה נתקבלה על-ידי ראש הערייה, משיב 1, שלא בסמכות, שכן החלטה בדבר ביטול הקצאה אמורה להיתקבל רק על-ידי מועצת העיר, שהורתה על ההקצאה; ומכל מקום, מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קצוני.

בגדרה של העתירה התעוררה מחלוקת משפטית בשאלה, האם החלטה לבטל הקצאת מקרקעין, לאחר הליך על-פי "נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית" (נוהל שפורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים), אמורה להנתן על-ידי מועצת הערייה, או שמא על-ידי ראש הערייה.

...

בהודעה על ביטול ההקצאה נאמר: "לאחר שעיינתי בחומר שהוצג לפניי, ולאחר שהושלמו הליכי הבירור והשימוע עם העמותה שלהלן וניתנה לעמותה שלהלן מלוא האפשרות להביא טענותיה ועמדותיה, ואלו היו לפני טרם קבלת החלטתי להלן, ולאחר שבחנתי ושקלתי את האינטרס העירוני וצרכי העיר ובהתייחס למדיניות העירונית ביחס לניהול נכסי העירייה והחשיבות הרבה בניצול יעיל ואופטימלי של מבנים ומקרקעין, ובהתאם להנחיות הכלליות של משרד הפנים ולפסיקה הרלבנטית, כפי שמוכרת לי, ובהתאם להמלצת הצוות המקצועי, החלטתי לאשר ביטול הקצאת המקרקעין.... לעמותת בי"כ חזון יעקב... וביטול חוזה מיום 3.7.94 וכל הסכם שנחתם מכוחה, ככל שנחתם, בטלים" (נספח ט' לכתב-התשובה).

על-רקע האמור מוסיפה וטוענת העותרת, כי לא הייתה הצדקה לבטל את ההקצאה דווקא בשלב שבו ניתן היתר בנייה, ובפרט בשלב שבו חודש ההיתר שפקע.

סבורני, כי בהליך השימוע נפל פגם, שכן העותרת לא התבקשה, במסגרת השימוע, למסור מידע וראיות בנושאים שבסופו של יום עמדו בבסיס ההמלצה לבטל את ההקצאה.

כך, למשל, הצהיר חן מידיעתו האישית, כי עוז נידרש לפנות את הקרקע ברוממה על ידי עריית ירושלים, וכי רק בתמורה להבטחת הערייה להקצאת קרקע חלופית עוז הסכים לפינוי.

לדידי גם מכתב זה מלמד כי גם אם ניתנה הבטחה כלשהיא על ידי נציגי הערייה, הבטחה שאינה כתובה, לא הייתה זו הבטחה להקצאת קרקע, אלא אמירה כי הערייה תסייע לעוז בקידום עניינו באיתור קרקעות חלופיות להפעלת העסק, כפי שעשתה בפועל.

...

התיישנות נוכח המסקנה אליה הגעתי איני נדרש לטענת ההתיישנות אף שעל פני הדברים נראה כי עילת התביעה, הנשענת על הבטחה משנת 1997, שיצרה נזק שהתגבש בשנת 1999 או בשנת 2000, התיישנה.

הבטחה זו מולאה פעמיים אף שהדברים לא הסתייעו בסופו של דבר.

סיכום התביעה נדחית.

בית משפט השלום באשקלון ת"א 32299-01-14 רשות הטבע והגנים ירושלים נ' אלפייה תיק חצוני: לפני כב' השופטת הבכירה סבין כהן תובעים רשות הטבע והגנים ירושלים ע"י ב"כ עוה"ד אסף הורניק נתבעים נדרה אלפייה ע"י ב"כ עוה"ד ארז אסרף פסק דין

שעה שאיני סבורה, כי היה מקום לקבל הרשאה מתחדשת של התובעת להחזקת הקיוסק על ידי המנוח עם העברת הניהול לידי התובעת ושעה שהתובעת בפועל לא טירחה לברר לאורך השנים מיהו המחזיק בקיוסק ומכח איזו הרשאה (או שיותר סביר להניח, כי עשתה בירור שהניח את דעתה ומר שמיר, נציג התובעת, לא ידע להעיד בכל עניין הנוגע לאירועים טרם כניסתו לתפקיד), יש לקבוע, כי הקצאת הקרקע נעשתה על ידי העיריה בסמכות.

הקצאת המקרקעין במקרה דנן נעשתה עוד לפני חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ז-1968, אלא שלעניין הבעלות במקרקעין, זה היה המצב המשפטי גם קודם חקיקת החוק (לגבי מבנים שהוקמו לאחר שנת 1913, סעיף 5 לחוק על החזקת נדל"ן, משנת 1913, תיקון לפקודת חוק הקרקעות (תיקון) וכן ראה ספרו של מוטי בניאן "דיני מקרקעין, עקרונות והלכות" (מהדורה שניה, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, תל אביב, 2004) הנתבעת טוענת, כי ההקצאה למנוח היתה הקצאה לצמיתות, השמאי מטעמה של הנתבעת מיקד ההגדרה של ההקצאה, כהקצאה שיש לראות בה זכות דיירות מוגנת.

...

התובעת טוענת, כי לא הצליחה בעקבות שיחה זו ליצור קשר עם ילדי המנוח ולכן הגישה תביעתה כאן, לסילוק ידם של ילדי המנוח מהמקרקעין, לאחר שהגיעה למסקנה, כי אין מקום לאפשר לילדי המנוח להפעיל עסק כלשהו במבנה הקיוסק.

בסופו של דבר, יש לבחון את כוונת הצדדים, על רקע מכלול התנהגותם.

שלילת החזקת הנכס בתנאי רישיון, מביאה ממילא למסקנה, כי יש להגדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים כמערכת יחסים שבין שוכר ומשכיר.

לאור האמור, התביעה לפינוי כפוי נדחית.

האם ניתנה לתובעת רשות בלתי הדירה לטענת הנתבעת, הרשות להחזיק במקרקעין ניתנה לה על ידי עריית ירושלים, וליתר דיוק, על ידי ראש העיר, מר מרדכי איש שלום, וזאת בשנות ה- 60 של המאה הקודמת.

הקצאת מקרקעין על ידי הערייה אינה עובדה שניתן להוכיח בעדויות בעל פה הנסמכות על זכרון מאירועים שארעו לפני שנים רבות, שכן הקצאה מעין זו מלווה בהחלטות ופעולות רשמיות המגובות במסמכים.

...

לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת לגבי ההמשכיות בין שני הגופים האמורים, ולשניהם אתייחס להלן כאל "הנתבעת". החלקה כולה, והבית שבנוי עליה הייתה בבעלות בני משפחת נמרי.

לסיכום התובע הינו הבעלים הרשום של 1/7 מהזכויות במקרקעין.

מכל מקום, כאמור לעיל, אני סבורה שהחובה לפצות את הנתבעת מעוגנת בדין.

בשים לב לעובדה שהנתבעת מחזיקה במקרקעין עשרות שנים, ולעובדה שטרם ניתן היתר לתוספת בניה על גבי המבנה, ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה אחרת, אני מורה שעל הנתבעת לפנות את המקרקעין בתוך 6 חודשים מיום שיינתן היתר כאמור, מיום שיימכרו לאחר או בתוך 3 שנים מהיום, לפי המוקדם מביניהם.