הקצאת קרקעות לחיילים משוחררים לצורך בנייה

טענתן של העותרות היא, כי בשנת 1951, חולק השטח שהוקצה במקור למשפחה, בשל צורך באדמות ליישוב חיילים משוחררים, תוך התחייבות מצד האגודה להשלים את הקרקעות "במקום אחר". בשנים שלאחר מכן נערכו במושב, ככל הנראה, שתי "הגרלות" לחלוקת שטחים – בשנת 1953 ובשנת 1960 – ובשתיהן לא קיבלה המשפחה שטח נוסף.

לצורך בניית בית עבור העותרת 2 ונוכח הדרישות התכנוניות, הסכימו העותרות לפיצולו של משק העזר.

...

בשולי החלטתו ציין עוזר הרשם כי הכרעה על יסוד טענת ההתיישנות ולא לגופו של עניין היא תוצאה קשה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שנשמעו בפנינו טענות בעל-פה, דעתי היא כי דין העתירה להידחות.

עוד סבורני, כי המלצתו הלא מחייבת של עוזר הרשם לאגודה, שנאמרה בשולי החלטתו - אין בה כדי להצביע על שיקולי צדק המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. מדובר בהמלצה שניתנה לפנים משורת הדין, בשים לב ל"הגרלות" השטחים שמשפחתן של העותרות לא השתתפה בהן, וליחסיה עם האגודה לאורך השנים.

על רקע זה הוגשה העתירה הנוכחית, ביום 14.10.13, בה נתבקשו שני סעדים: הראשון בעל אופי ספציפי, ועניינו צו שיורה כי קרקעות המדינה אשר יוקצו במסגרת תכנית הדיור לחיילים משוחררים ישווקו לכל תושבי הכפר באופן שויוני, תוך היתחשבות ברצונם של בני העדה המוסלמית לפיו יוקצו המגרשים הסמוכים לבית הקברות המוסלמי לתושבים מוסלמים; והשני בעל אופי כללי – צו שיורה להפשיר קרקעות מדינה בכפר ראמה למטרות בניה למגורים, באופן אשר יתן מענה למצוקת הדיור האמורה.

ראשית נטען, כי ההחלטה לשווק את המגרשים תוך מתן עדיפות לחיילים משוחררים ניתנה בסמכות; זאת, לפי תקנות 3 ו-25(24א) לתקנות חובת מכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן תקנות חובת מכרזים), הקובעות כי המשיבה 1 (ויתר רשויות המינהל) רשאית לבצע עסקה במקרקעין בלא מיכרז, אם המדובר בהענקת זכויות לצורך בניה למגורים בישובי מיעוטים למי שמשרתים או שרתו בכוחות הבטחון במשך שנתיים לפחות, וכן על פי החלטה מספר 1491 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 9.11.16 (שכותרתה "תנאי הקצאת קרקע למגורים למשרתי כוחות הבטחון שהנם בני מיעוטים בישובי מיעוטים"), הקובעת תנאים מפורטים ליישום סמכות זו. שנית טוענים המשיבים, כי היה על העותרים לתקוף את מטרתה המוצהרת של התכנית בשלב מוקדם יותר – קרי, בטרם אישורה, ולא במסגרת הליכי התיכנון – ככל שסברו כי אין הצדקה למדיניות שיווק אשר מקנה העדפות לחיילים משוחררים; נאמר, כי מן המידע המצוי בידי המשיבים, עולה שכלל לא הוגשו לתכנית התנגדויות בשלב זה. שלישית הוטעם, כי המדיניות עליה עידכנו, לפיה 75% מסך המגרשים ישווקו תוך מתן עדיפות לחיילים משוחררים ואילו 25% הנותרים ישווקו ללא מתן עדיפות כאמור, תימנע מצב בו דרישת השרות בכוחות הבטחון תהוה מעין "תנאי סף" לרכישת יחידות דיור בתכנית.

...

סוף דבר, אציע לחבריי שלא להיעתר לעתירה.

השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כי דין העתירה להידחות.

נהפוך הוא, כשלעצמי אני סבורה שאין מקום לצמצום יתר בהיקף ההגנה על זכויות אלה.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 53937-12-17 מיצפון נ' אביחיל מושב עובדים של חיילים משוחררים להתישבות חקלאית שיתופי ואח' תיק חצוני: מספר תיק חצוני מספר בקשה:5 בפני כבוד השופטת הלית סילש נתבע- מבקש אביחיל מושב עובדים של חיילים משוחררים להתיישבות חקלאית שיתופית תובע- משיב מיכאל מיצפון החלטה

בפסק הדין ע"א 03 / 5964 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עריית פתח תקווה (פורסם בנבו) קבע כב' המשנה לנשיא, כתוארו דאז, השופט חשין כדלהלן: "15. כללם של דברים: דעתנו היא כי הוראת סעיף 16 לפקודת הקרקעות אין בה כדי למצות את נושא ההתיישנות בעיניינן של תובענות לפצויי הפקעה. תובענות אלו כופפות עצמן לדין הכללי שבחוק ההתיישנות, וכפי שקבע הנשיא אגרנט בפרשת אבו דאיה [5], בעמ' 529 – ואנו מאמצים לנו את קביעתו – תובענה לפצויי הפקעה תובענה היא הקרויה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות "תביעה... בשאינו מקרקעין", ובתרגום לענייננו – תביעה כספית.

טענה זו של המשיב, אינה מתיישבת עם הראיות אשר הובאו בפני על ידי התובע עצמו, מהן עולה, בבירור, כי המשיב ידע כי הוקצה לו שטח של כ- 1 דונם בלבד שנים רבות קודם לכן, וכמפורט להלן; מנספח 4 לכתב התביעה אכן עולה כי עוד בחודש יוני 1966, הוחלט על ידי ועד המושב להמליץ בפני האספה לקבל את התובע כחבר במושב ולעזור לצורך שקומו לבנות את ביתו והנגרייה בחלקה, תוך ציון העובדה כי מדובר בשני דונם, כפי הנטען על ידי התובע.

למעלה מכך, מדובר בטענה שנמצאה כבלתי סבירה בנסיבותיו של תיק זה. יחסי שכנות הם אמנם דבר חשוב, ואולם לא סביר כי אדם יוותר על זכות שימוש בשטח של כדונם אדמה, ככל והוא אכן סבור כי שטח זה הוקנה לו, ועל אף רצונו לעשות בו שימוש לצורך בניית בית לבן ממשיך, ואף ייאות לכאורה לתת במתנה, שטחי קרקע חלופיים, בהקף של שני דונם לצורך כך, רק בשל רצונו לשמר יחסי שכנות.

...

בשולי החלטתי זו אציין כי נתתי דעתי לטענות המשיב על פיהן הובטח לו על ידי המושב כי תכנית המתאר תפתור את בעיותיו (סעיף 3א(2) לתשובה).

סוף דבר בכפוף ליכולתו של המשיב להוכיח דבר קיומה של הודאה בזכות ובעובדה, או קיומה של התחייבות חדשה של המושב בשבע השנים האחרונות כמפורט בהחלטתי דלעיל, תביעתו של המשיב - התיישנה.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לצדדים.

יצוין כי ביום 24.05.2021, פנה העותר לרמ"י וטען כי אינו בעל זכויות של יותר משליש במקרקעין ולכן הוא אינו עונה על הגדרת בעל דיור בהתאם להוראות מיכרז 2017, וכן טען כי במועד סגירת המיכרז היה בעל תעודת זכאות תקפה ממשרד הבינוי והשיכון וזכאותו בוטלה אחריה וכעת התעודה הושבה לו. בתשובתה מיום 07.06.2021 השיבה רמ"י לפניית העותר וטענה כי מאחר שעל-פי פרק 6.3 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל הזכות הנתנת למומלץ היא חד פעמית ולמגרש אחד בלבד, והואיל והעותר כבר ניצל את זכותו להקצאת קרקע כמומלץ, כמי שזכה במיגרש 418 במיכרז 2004, הוא לא היה זכאי להנות מזכות זו פעם נוספת במסגרת מיכרז 2017.

הנימוק השני: העותר נרשם למכרז כמומלץ משרד הביטחון: כידוע, הכלל הוא כי קרקע ציבורית תשווק בדרך של מיכרז כמצוות סעיף 2 (א) לחוק חובת מכרזים, התשנ"ב-1992, הקובע כי המדינה ומוסדותיה לא יתקשרו בחוזה לבצוע עסקה בטובין או במקרקעין, "אלא על-פי מיכרז פומבי הנותן לכל אדם היזדמנות שווה להישתתף בו". לצד זאת, תקנה 25 לתקנות חובת מכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: "התקנות"), מונה שורה של חריגים לכלל זה, בכל הנוגע להתקשרויות של רשות מקרקעי ישראל לבצוע עסקה במקרקעין של המדינה, כאשר הרלוואנטי לענייננו הוא החריג הקבוע בתקנה 25(24א) הקובע, כי "הענקת זכויות במקרקעין ביישובי המיעוטים, למי שמשרתים או ששרתו בכוחות הבטחון שנתיים לפחות, לצורך בניה למגורים, לפי המלצת משרד הבטחון", אינה טעונה מיכרז.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 2004 ניגש העותר למכרז 2004 יחד עם שני אחיו, לבניה עצמית בשכונת חיילים משוחררים בחורפיש "הרשמה והגרלה – לתושבי מקום – מחוסרי דיור", שהינם יוצאי/משרתי כוחות הבטחון, כאשר על-פי תנאי המיכרז, ההרשמה למכרז הותנתה בהתאגדות של שלושה נרשמים, כיחידה אחת, אשר יירשמו במשותף למגרש ויצרפו להצעתם, בין היתר, תעודה המעידה על שירות ביטחוני בכוחות הבטחון ותעודת זכאות בתוקף של מחוסרי דיור, על-פי הקריטריונים של משרד הבינוי והשיכון (ראו חוברת מיכרז 2004 -נספח 3 לעתירה).

...

על כן מאחר וזכויותיו של העותר במגרש 418 אינן עולות על שליש, הוא היה רשאי להשתתף במכרז 2017 ונראה כי שגתה ועדת המכרזים בקביעתה הנ"ל. ברם, נראה כי אין באמור כדי לזכות את העותר בסעד המבוקש בעתירתו, זאת לאור יתר נימוקי ועדת המכרזים שבהם לא מצאתי להעתרב, כאמור לעיל.

מסקנה: לאור כל האמור לעיל, מאחר ולא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטות ועדת המכרזים ובשני נימויקה עליהם עמדתי לעיל, דין העתירה להידחות.

הנני מחייב את העותרים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

על אף הודאתו בחזקה שלא כדין במקרקעין, ובשימוש הנעשה בהם, הנתבע הכחיש בהגנתו את טענות התובעת ודרישתה לתשלום דמי שימוש וטען כי הובטח לו על ידי גורמים ברשות המקומית אבו סנאן כי המקרקעין יוקצו לו בהיותו חייל משוחרר ונכה צה"ל. ההליכים עד כה והסכמת הצדדים מיום 22.12.21: בתאריך 3.8.2017 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה ולפיה בית המשפט ימנה מומחה מטעמו בתחום שמאות המקרקעין על מנת שזה יאמוד את שווי דמי השמוש במקרקעין נשוא התביעה.

בנסיבות בהן מדובר בשימוש בלתי מוסדר במקרקעין ולאור חלוף הזמן, חיוב בהצמדה רגילה למדד המחירים לצרכן "יהווה מעין פרס לחוטא". לגירסת התובעת, בתקופה הרלבנטית, כימעט ולא חלה עלייה במדד המחירים לצרכן, אולם חלה עלייה דרמאטית במדד התשומות לבנייה ולכן מבוקש לחייב את המשיב בהפרשי הצמדה למדד התשומות לבניה ולא במדד המחירים לצרכן.

הנתבע חזר על הנסיבות בשלהן בנה את ביתו וטען שוב כי לאחר שיחרורו מהצבא בשנות ה- 90 ביקש כי המדינה, באמצעות המנהל (כתוארו דאז), תקצה עבורו חלקת אדמה כדי שיוכל לבנות בית למגוריו ולהתחיל את חייו בצורה נורמאטיבית בדומה לחיילים המשוחררים אשר קיבלו מגרשים באבו סנאן.

...

באשר לטענות התובעת כי יש להורות על הצמדת הסכומים הנ"ל למדד תשומות הבנייה בהתאם למועד החישוב מצאתי כי דין בקשתה להידחות.

באשר לבקשת הנתבע לפרוס את הסכומים בהם יחויב לתשלומים, מצאתי כי דין בקשתו דחייה.

סוף דבר: בהתאם לכל המפורט לעיל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש עבור השנים 2008 ועד שנת 2014 (כולל) כאשר הסכומים מוצמדים למדד לצרכן לפי הטבלה הבאה: שנה דמי שימוש לפי חישוב 5% לשטח 590 מ"ר הסכום לאחר הצמדה ממועד החישוב ועד למועד הגשת התביעה בחודש דצמבר 2015 2008 10,325 ₪ 12,027 ₪ 2009 10,325 ₪ 11,508 ₪ 2010 13,275 ₪ 14,251 ₪ 2011 13,275 ₪ 13,933 ₪ 2012 13,275 ₪ 13,587 ₪ 2013 15,488 ₪ 15,627 ₪ 2014 15,488 ₪ 15,334 ₪ סכ"ה לאחר הצמדה למדד הצרכן 96,267 ₪ סכום זה על סך 96,267 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.