רק לאחר שעומת הנתבע 3 עם השאלה מדוע לא עמד בהתחייבותו ולא הקצה מניות תמורת ההשקעה האמורה, הודה העד כי יחסי אמון בין המשקיעים הוסיפו להתקיים גם לאחר ייסודה של טרנספלנט, אך ניסה לתרץ זאת בכך שמדובר היה בשלב ראשוני של המיזם, שבו דברים נעשו בצורה לא מסודרת (פרוטוקול, עמ' 420-421):
"ת. תראה, אה, כב' השופטת, יש בטכנולוגיה, הקמת חברות טכנולוגיה יש מה שנקרא סיווג של friends ו- family, אה, יש, בהתחלה דברים קורים בצורה, איך ששרון אמר מהירה, לפני 10 שנים, אז אני אומר שקורים מהר, 9 חודשים כל המהלך הזה דרך אגב. ועוד מגייסים כסף גם לעצמנו באופן פרטי, מה שיכלנו, וגם מ friends and family, הדוד של שרון, החבר של, החבר שלי, מין אנשים כאלה. ואכן יש יחסי אמון ואכן המסמכים יכול להיות שלא חד משמעיים מייצגים, או בכתב רשומים כל קשור. ברגע שניכנס משקיע שהוא לא friends and family, יחסי הכוחות, הדברים משתנים, אוקי? וחברה יש לה, כמו שאמרתי את זה גם לפני זה, חברה יש לה אבולוציה מסוימת. התחילה כרעיון שהיה, עלה במוחי, המשיכה ב-, ... וקוראים לזה, דרך אגב, בשפה המקצועית קוראים לזה friends family and fools. זה שלב שהוא מאוד התחלתי, ראשוני, לא היה לנו מוצר, לא היה לנו כלום, היה לנו רעיון ... ולאט לאט התגבש לכדי מוצר. זה הכל".
הדעת נותנת, כי בשלב כלשהוא, ככל שהצטרפו משקיעים שלא נימנו על החוג המשפחתי והחברתי של התובעים והנתבע 3, הלך ופחת משקלם של יחסי האמון ואת מקומם תפס המשטר התאגידי שבא לידי ביטוי בהקמתן של הנתבעות.
לשיטתם, בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים לרכוש את מניותיהם "מכוח דיני הקפוח" לפי סעיף 191 לחוק החברות, שכן "הפסיקה פירשה את הוראת סעיף 191 לחוק החברות באופן מרחיב, המשאיר שיקול דעת לביהמ"ש היושב על המדוכה בכל מקרה ומקרה, הן בהגדרת מושג השסתום 'קפוח' והן בסעדים לריפויו, לרבות רכישת מניות כפויה. הדחה מתפקיד ניהולי וכן ציפייה לגיטימית לניהול, גם כזו שלא מעוגנת במסמכי היסוד של התאגיד, הוכרו כנסיבות שיכולות להקים קפוח" (סיכומי התובעים, סעיף 70.8).
כב' השופט דנציגר קובע את המבחנים לסיווגה של חברה כ"מעין שותפות", ולאחר שהוא מיישם אותם על נסיבותיו של אותו מקרה, מבהיר כי יש ליתן את הדעת למערכת היחסים ששררה לאורך זמן, ולא רק בשלבי הקמתה של החברה, ולכך שמדובר בחריג ולא בכלל:
"77. מהי אותה מעין-שותפות שבה אובדן האמון בין בעלי המניות (ה'שותפים') יכול, במקרים המתאימים, להצדיק סעד של הפרדת כוחות אף אם הטוען לקפוח לא עתר לסעד זה ואף בהעדר קפוח? סיווגה של חברה כמעין-שותפות לצורך הענקת סעד של הפרדת כוחות במקרים דנן צריך להעשות בזהירות, תוך מתן תשומת לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לצורך סיווג זה, ניתן להעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם ... ניתן כמובן להעלות על הדעת מבחני עזר נוספים – כגון: האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה ענפים ומגוונים עסקי של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלישיים – אם כי ניתן לסבור כי מבחנים אלו נותנים דגש רב מידי לצורת היחסים שבין בעלי המניות במקום להיתמקד במהותם. על כל פנים, ברי כי הבחינה צריכה להיות קפדנית וכין אין לתת לאף מבחן – כשהוא עומד בפני עצמו – משקל מכריע.
...
בקשתו היתה בכתב, הועלתה על הכתב, היה מכתב אופציה שיכל לממש אותו, ניסינו למצוא פתרון לזה, לא מצאנו לזה פתרון, בטח בתנאי השוק הקיימים שהיו, 12 יום אחר כך זה בכלל לא היה, אפילו היה לנו מאמץ הישרדות,
.
המסקנה, כי תכליתו היחידה של המשא ומתן היתה להרגיע את הרוחות ולהניח את דעתם של התובעים, מתחזקת לנוכח העובדה שהנתבע 3 לא ציין, ולו שם אחד, של משקיע פוטנציאלי שעמו ניהל משא ומתן כלשהו בעניינם של התובעים, במהלך החודשים הרבים שבהם בא עמם בדברים במטרה לסכם את תנאי פרישתם מהחברה.
סוף דבר
סיכומם של דברים הוא, כי התביעה נגד הנתבעות נדחית.
