הקמת מוסד בוררות בלשכת עורכי הדין

הסכמה נוספת שניתן לה תוקף של החלטה, ביום 18.12.11, התקבלה בהליך בו נתבע גם עו"ד דב ארבל, תמ"ש 18014-12-11, ולפיה בית המשפט הפנה את הסיכסוך בין התובע לבין אחיותיו ועו"ד ארבל למוסד הבוררות מטעם לישכת עורכי הדין.

האם הנתבעת הפרה את חובת הנאמנות באופן המקים לה אחריות מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות? טענת הנתבעת היא כי בהיותה בוררת הרי שגם אם שגתה בהחלטתה הרי שעומדת לזכותה חסינות מכוח הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

...

יותר מכך אני סבורה לא עלה בידי התובע להוכיח פסול כלשהו בהתנהלותה של הנתבעת כבוררת.

אשר על כן, לאחר שהגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הייתה נאמנה ולא הפרה חובת נאמנות וכי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח מעילה באמון, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ש"ח. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

לחילופין מתבקש סעד של "מינוי הרכב בוררים בהתאם לכללי תקנון המוסד [לבוררות של לישכת עורכי הדין], אשר ישמשו ערכאת ערעור על פסק הבורר, וידונו בהודעת העירעור אשר הגיש המבקש בפני המוסד, בהתאם ובכפוף לכללי תקנון המוסד". פסק הבוררות נסב על תביעות כספיות הדדיות של הצדדים בנוגע לעסקה משנת 2009 לפיה רכשה המשיבה שתי דירות בבניין לשימור במסגרת פרויקט קבוצת רכישה שאירגן המשיב.

משמדובר בהליך בוררות שנמשך על פני שלוש שנות היתדיינות תקינה בפני הבורר והסתיים במתן פסק בוררות, די בכך היה על מנת להקים מחסום מניעות ביחס לטענות הנוגעות לגורם שמינה את הבורר לתפקיד, או באשר לאי קיומו של הסכם בוררות בר תוקף מן הטעם של העדר מיסמך בכתב – גם אם הדברים נעשו באופן שאינו תואם באופן מלא את הוראות החוק או המוסד לבוררות.

...

נראה שיש להסיק מכל האמור לעיל כי במסגרת התכתובות שקדמו לתחילת ההתדיינות התגבש בין הצדדים הסכם בוררות תחת חסותו של המוסד לבוררות,.

משכך הם פני הדברים, המסקנה המתבקשת היא כי על ההליך חלה הוראת סעיף 21א לחוק הבוררות – והמבקש זכאי לבקש מינוי בורר בערעור.

התוצאה העתירה לביטול פסק הבוררות - נדחית.

הצדדים פנו למוסד לבוררות של לישכת עורכי הדין אשר מינה את עו"ד חיים קנת כבורר דן יחיד להכרעה במחלוקות שבין הצדדים (להלן: "הבורר").

ככל שהמבקש טוען להפרת חובות אתיות של עורכי דין, בידיו לנקוט בהליכים העומדים לו על פי הדין אך אין בכך כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות, ויוזכר שבקשה לביטול פסק בוררות אינה בגדר ערעור על קביעות עובדתיות או מסקנות משפטיות שאליהן הגיע הבורר במסגרת פסק הבוררות.

...

יגאל הוסיף וטען כי ראובן איים עליו באמצעים שונים ובכלל זה באמצעות מסרים מעבריינים מורשעים וכי לאחר לבטים, ובתיווכו של אטיאה שהפעיל עליו לחץ רב, "נכנע" וחתם על הסכם המעביר את הסכסוך שבינו לבין ראובן, לבוררות.

סיכום מהטעמים המפורטים ראיתי לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות, למעט בכל הנוגע לסיפת סעיף 114 בפסק הבוררות.

הקביעה כי "כל סכום, כנאמר לעיל, שיוחזר ע"י יגאל לקופת הפרוייקט, הרי בסופו של דבר, עליו להיות מוחזר לראובן במחציתו" - מבוטלת בשל חריגה מסמכות.

לפיכך אני מאשרת את פסק הבוררות, למעט האמור בסעיף 114 סיפא כאמור לעיל, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

בפני בקשה לעיכוב הליכים מכח הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "הבקשה" ו-"חוק הבוררות" בהתאמה), במסגרתה מבקשים הנתבעים להורות כי הסמכות לידון במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, ואשר חלקן הובאו בתביעה המונחת בפניי, מסורה לבורר שימונה על ידי המוסד לבוררות של לישכת עורכי הדין בישראל.

הצדדים להליך והרקע לבקשה התובעת הנה חברה שהוקמה על ידי מר מיכאל בן נס בשנת 2015 (עמ' 8 לפרוטוקול, ש. 3-4), ואשר היתקשרה, לטענתה, עם הנתבעת 1 בהסכם לאספקת שירותי תוכנות בפרויקט אינפוגן, "לאחר הכרות אישית בין הנתבעים לבעלים של התובעת במסגרתן סיפק האחרון שירותים באופן ישיר לנתבעים" (סעיף 11 לכתב התביעה).

...

התובע טען בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בין היתר מאחר שכלל לא נחתם הסכם בין הצדדים להליך דנן; מאחר שאם וככל שנכרת הסכם, הוא היה בתוקף לשנה אחת בלבד ולכן אינו חל על ההליך דנן ומאחר שבין התובעת לנתבעת נכרת הסכם בשנת 2015, בו אין תניית בוררות.

כך גם אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה מאחר שהיא אינה צד להסכם, לא ניתן להחילו עליה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל.

אני מורה על עיכוב ההליכים והעברת המחלוקת לבוררות בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם בין הצדדים.

בקשה לעיכוב המשך הליכי הבוררות עד לדיון בבקשה לביטול פסק בורר שהוגשה ע"י המבקשים בין הצדדים, המבקשים – עו"ד במקצועו וחברה שמניותיה רשומות על שמו, והמשיב – איש אקדמיה ומומחה לטיפול היתנהגותי, נתגלע סיכסוך על רקע מיזם משותף להקמת מכון להדרכה והכשרת מטפלים בבעיות היתנהגות של ילדים הנושא את שם המשיב, ובקשר לסיום תפקידו של המבקש כמנכ"ל המכון.

ראשית, הסכם הבוררות מיום 20.02.2013 שצרפו המבקשים לבקשתם, הנושא את סמליל המוסד לבוררות של לישכת עורכי הדין, כולל את סעיף 7 הקובע כי "פסק הבוררות יהיה ניתן לערעור בפני בורר על פי הוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 והתוספות לחוק; לעניין העירעור יחולו בנוסף כללי המוסד לבוררות". משכך, חלה במצב זה, ההלכה לפיה "...סעיף 21א(ג)(1) לחוק קובע כי בקשה לביטול פסק בוררות, המוגשת במצב בו צדדים להסכם בוררות הסכימו כי ערעור על פסק הבוררות יידון בפני בורר (קרי, בוררות דו-שלבית), תוגש על פי העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק בלבד. במקרה דנן, עניינם של הצדדים נדון כאמור בפני ערכאת בוררות דו-שלבית, ולכן כלל לא היה מקום לידון בבקשת המבקש לביטול פסק הבוררות בעילות שאינן מנויות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק. חשוב, אם כן, שכלל הגורמים יהיו ערים להוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק, בייחוד נוכח תרומתו של הסעיף לסופיות הליך הבוררות ולתדמיתו של כלי הבוררות ככלי יעיל לפיתרון סכסוכים" (רע"א 7806/16 כהן נ' מיטרני, פסקה 9, ניתן ב-25.12.2016).

...

לאור החלטתי מיום 12.02.18 הוגשה בקשה מתוקנת המשתרעת על פני 20 עמודים.

בבקשה לעיכוב ההליכים נושא ההחלטה נטען כי "..בפסק קבע כב' הבורר קביעות בדבר הגשת כתבים מתוקנים, והמשיב כבר עשה כן, בעוד המבקשים (שלרשותם ארסנל הטענות המובאות כאן) ביקשו לקבל ראשית, וודאות באשר למצב המשפטי, ולתוקף הפסק. קיים חשש כי אילו יימשכו הליכי הבוררות, שיווצר נזק בלתי הפיך, ואפשר שהוא יהפוך את הבקשה לביטולו של הפסק או הליך הערעור, לאקדמיים ותיאורטיים". תביעת הביטול משתרעת על פני כל עילת ביטול אפשרית, אף על טענות ערעוריות מובהקות ואלו עיקריהן: המבקש 2 לא היה צד לבוררות והבורר חרג מסמכות עת ייחס לו מעמד כזה; בתצהירים מטעמו הרחיב המשיב את חזית המריבה שלא כדין מעבר לאמור בכתב התביעה המקורי שהגיש; הבורר לא עמד בחובת ההנמקה שהוטלה עליו עת פסק הבוררות נפרש על 49 עמודים בלבד, בעוד שעל פי האמור בפסק הבוררות, השתרעה הטיוטה על פני 200 עמודים, באופן שאינו מאפשר "להתחקות אחר ההגעה למסקנה" בדבר חוסר מהימנותו של מבקש 2, עת "למבקשים יש עדיין זכות לערער לפי כללי המוסד לבוררות"; נוכח המסמכים שהוגשו לבורר היה עליו "...לקבוע כי ידו של המבקש 2 על העליונה מבחינת המהימנות!"; הנמקת הבורר לפיה ניתן "משקל ועדיפות לראיות בכתב" אינה מתיישבת עם ההכרעה; כי הבורר לא קיבל טענות שונות שעניינן חוסר תום לב של המשיב בקיום חלקו בהסכם "ובכך מיצב כב' הבורר את המשיב מעל לדרגת 'שותף שווה', ואת המבקשים 'מתחת לאפס' וזאת בניגוד לעיקרון 'האדם הסביר'"; הבורר לא דן במשמעותם של אירועים רלוונטיים להכרעה בבוררות ומנגד דן באירועים שאינם רלוונטיים לה; המשיב מיוצג במשותף עם עדים בבוררות המנהלים מול המבקשים הליכים משפטיים נוספים וייצוגו ממומן שלא כדין על ידי חברה לתועלת הציבור; היה על הבורר לדחות גרסתו של אחד העדים, משעדותו בחקירה הנגדית אינה מספקת; הבורר הורה על פיצול סעדים מבלי שנתבקש, ומבלי שהייתה הצדקה לכך; הבורר הוציא תחת ידיו צווים זמניים בעקבות טענות כוזבות והחילם על גורמים שאינם צד להליך הבוררות על מנת "ליצור 'חיוב אישי' ושלא כדין"; הבורר התמקד בעילה משנית וכבושה בדבר הטעיית המשיב באשר לזהות בעליה של מבקשת 1, אשר גררה את הצורך בהצגת "שלל מסמכים" שממילא היו בשליטת העדים המקורבים למשיב; הבורר לא נתן דעתו על פרטים כוזבים משמעותיים שנמצאו בעדותו של המשיב, כמו גם על דפוס של מתן עדויות שאינן אמת על ידו; הבורר הגיע למסקנות שגויות בדבר מבוי סתום בפעילותה של החברה המפעילה את המכון, עת קיים בה מנגנון הכרעה במקרה של חילוקי דעות, הוא קול מכריע ליו"ר הדירקטוריון, ובדבר זהות הגורם בגינו לא ניתן לה עוד אשראי.

התוצאה הבקשה לסעד זמני נדחית.