הקמת אולם אירועים על קרקע מינהל מקרקעי ישראל

הנתבעות 1-2 הקימו על הקרקע מבנה המשמש אולם אירועים, אשר הופעל, בעת הגשת התביעה, על ידי הנתבעים 4 ו- 6, ואשר מופעל כיום על יד אחר, שאינו בעל דין בהליך זה. בשל כך, ביטל המינהל את ההיתקשרות עם הנתבעות 1-2.

הנתבעות כאן ביקשו ללמוד מפסק הדין אשר ניתן בעיניינו של דוד שגב (ת"א (נצרת) 859-09 דוד שגב נ' מינהל מקרקעי ישראל (19.5.13)) אולם באותו מקרה הוכיח החוכר כי לאורך השנים עמדת המינהל הברורה היתה כי יוכל לסיים את בניית המבנה אשר יועד למפעל עץ ואז להעביר את הזכויות בו ולשנות את ייעודו.

...

כאמור, טענת הנתבעות כי בשתיקת המינהל ביחס לשינוי הייעוד בועדת התכנון יש משום הסכמה, נדחית.

סוף דבר הנתבעות זכו בקרקע בלא מכרז על מנת להקים מבני תעשייה.

דרישה זו יש לאכוף על הנתבעות 1-2, אחר שמצאתי לדחות טענותיהן בדבר שיקולי צדק ותום לב. אני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: הנתבעות יפנו את המקרקעין הידועים כגוש 13185 חלקה 1, מגרשים 37א' ו-38ב', זאת בתוך 90 ימים מהיום.

בעדותו הוא סיפר, על ההחלטה שהתקבלה על ידי ה"קבוץ" להקים עם יזם חצוני "גן אירועים" על מקרקעי ה"קבוץ" המכונים "גבעת העשב", הממוקמת מול הים.

מעולם, לא במישרין ולא בעקיפין, לא נימסר לנו שאישור העסקה המקבילה יבוא על חשבון אולם האירועים וחיזוק לאמירתנו זו ניתן ללמוד מכך שגם ללא הכללת אולם האירועים בחשבון שטחי העיסקאות הפטורים ממכרז, סך השטחים שאושרו חורגים ממגבלת ה-75 דונם על פי שיטת החישוב של "ברוטו-נטו". אבקש להדגיש בשנית שהקיבוץ ונציגיו ציינו במפורש בכל הממשקים שהיו בינם לבין נציגי המינהל, שיש לקחת בחשבון את השטח המיועד לאולם האירועים בגודל כ-10 דונם, לפי כל החלטה וטפול בבקשות חדשות של הקבוץ להקצאות קרקע/מיזמים חדשים.

אומנם בדיון שהתקיים במינהל מקרקעי ישראל ביום 12.8.2007 (מוצג 48) הבהיר מנהל המחוז ל"קבוץ" "כי העסקות שנעשו בפלמחים עולות על 75 דונם... ולכן לא ניתן להענות לבקשתם להוספת גן ארועים"; אולם, ה"קבוץ" המשיך לנסות ולשכנע את ה"מינהל" לאשר "שטח תעסוקה נוסף לצורך הקמת גן האירועים" כאשר במקביל, הוא ממשיך לראות את ה"הסכם" שריר וקיים, תוך ניסיון לשכנע את "פארק פלמחים בע"מ", לוותר על "שטחי תעסוקה", לצורך הקמת "גן האירועים" על ידי "ר.צ.פ". ביום 7.1.2009 אף מגיעים הצדדים להסכמה, על שינוי תנאי ה"הסכם" כמפורט במוצג 61; תוך כדי, שה"קבוץ" ממשיך לנהל מו"מ עם ה"מינהל" ו"פארק הפלמחים בע"מ", במטרה לקיים את ה"הסכם".

...

אני קובע שה"קיבוץ" הפר את "הסכם ההפעלה". אני קובע שה"קיבוץ" סיכל ומנע - שלא כדין - את האפשרות להקים ולהפעיל את "גן האירועים". אני קובע, ש"הסכם ההפעלה" אינו בר ביצוע עוד; נוכח התנהלותו והתנהגותו זו של ה"קיבוץ".

אני קובע, שלא הייתה כל הפרה של ה"הסכם ההפעלה" על ידי "ר.צ.פ". נהפוך הוא; "ר.צ.פ" עשתה כיכולתה והשקיעה מאמצים ומשאבים רבים, כדי לקיים את ה"הסכם", כאשר ה"קיבוץ" בהתנהלותו ובהתנהגותו הבלתי תקינה כמפורט לעיל, מסכל ומונע כל אפשרות לקיימו.

אני קובע, שעל ה"קיבוץ" לפצות את "ר.צ.פ" על הנזק שנגרם לה עקב הפרת ה"הסכם ההפעלה" על ידי ה"קיבוץ".

באותו מקרה דובר בקרקע שהוחכרה לחברות בשליטת אדרי בשם: "אדריאל ייזום וניהול (1999) בע"מ" ו-"תמדים בע"מ" (להלן: "הנתבעות") על ידי רמ"י בשמה הקודם, מינהל מקרקעי ישראל בפטור ממכרז ולצורך הקמת מבני תעשייה.

דא עקא שהנתבעות הקימו על הקרקע אולם אירועים וכן עשו בה שימוש לצרכי איחסון מסחר לאחרים ובכך הפרו את היתחייבותן לבנות את המבנים לפי הייעוד שלשמו הוקצתה להן הקרקע.

...

סוף דבר ער אני לעמדת בעל התפקיד כמו גם להלכה שאין בית המשפט מחליף את שיקול דעת בעל התפקיד, אלא במקרים חריגים אולם סבורני שהמקרה הנדון הוא אחד מהם.

מכלול השיקולים דלעיל מוביל למסקנה שיש להותיר את פסק הדין על כנו כך שהעירייה תמשיך בהפעלת מועדון הספורט.

מכל הטעמים האמורים באתי לידי מסקנה שאין מקום לשנות מהקביעה שבפסק הדין.

כמו כן, זומן על ידי רמ"י למתן עדות מר שי ישראל, מי שהפעיל את "וילה סוקה", אולם אירועים שפעל במקרקעין.

באותו עניין, נדחתה תביעת התובעים כנגד המינהל להצהיר כי השמוש בכלבייה לצורך פנסיון לכלבים הוא שימוש מותר על קרקע חקלאית.

בהתכתבויות של בא כוחו עם המינהל בעקבות הסרוב במכתבו מיום 8.2.98 (נספח 7 לתצהיר אורית גולדין) נכתב כך: "4. לאור העובדה כי במקרים אחרים באותו איזור על גבי קרקע דומה נתן המנהל הסכמתו להקמת לולים לא ברור לי מדוע ימנע הדבר ממרשי, ובכל מקרה זכאי מרשי לקבל תשובה מפורטת מכב' על בקשתו.". לפיכך, ככל שבקש גרין לתקוף את החלטת המינהל שלא לאשר לולים בטענה של הפליה על בסיס אישור שניתן לרמית בשנת 1994, היה באפשרותו לעשות כן כבר בשנת 1998.

...

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי גרין הצביע על עילת תביעה נזיקית העומדת לו כנגד רמ"י, לא שוכנעתי כי הופרה חובת זהירות כלפיו וכי רמ"י התרשלה בכך שלא התירה לו הקמת לולים במקרקעין נשוא התביעה שכנגד.

אף לא שוכנעתי כי הפלתה אותו לרעה מול אחרים וכי היא נוהגת לאשר, ככלל, שימוש ללולים במסגרת חוזי חכירה מסוג זה. לפיכך, לא מצאתי כי יש צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים לעניין הנזק.

סיכומו של דבר, התביעה שכנגד נדחית.

העדה אישרה כי החישוב נעשה לפי ההחלטה התקפה ביום החישוב (עמ' 34, שורות 14-16), העדה טענה כי מאחר ובשנת 2010 לא היה לנתבע עדיין אישור על הקמת אולם אירועים הוא חויב רק על מקדמה לשנתיים (עמ' 34, שורת 28-31), כאשר העדה נישאלה כיצד זה מסתדר עם חוו"ד של מר מנחם רונן שמתייחס לאולם אירועים, השיבה "לא אושר לו. הוא לא הביא אישור מהוועדה המקומית" (עמ' 34, שורה 36).

השמאי סוויד מפנה לכך שלפי התוכנית אשר חלה במקום האיזור מיועד לתעשייה זעירה ומלאכה, ישנו שצ"פ (עמ' 7-10 לחוות הדעת), בתיק ביניין עיר בועדה לתיכנון ובניה קיימת בקשה לא חתומה משנת 2015 שמבקשת להסדיר את המצב הקיים בשטח, השמאי מציין כי לפי דברי נציגת הוועדה התוכנית לא אושרה עד להסדרה של קיר בין המגרשים (עמ' 11 לחוות הדעת, פסקה 6.5.1), קיימת החלטה של הוועדה לתיכנון ובניה שלפיה הוועדה תשקול בחיוב הקמת גדר מסבבי למיתחם אולם השמחות בכפוף להגשת תוכנית בניה מסודרת ומאושרת על ידי גופים שונים כולל מינהל מקרקעי ישראל (עמ' 11 לחוות הדעת, פסקה 6.5.2.

...

לכתב התביעה) הנני קובע כדלקמן:- בכל הקשור לתקופה שהחל מנובמבר 2012 ועד סוף 2014, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו-3 בתשלום דמי שימוש בהתאם לחישוב שנערך על בסיס חוו"ד של מר מנחם רונן, חיוב זה ישא ריבית והצמדה כחוק ממועד החיוב ועד לביצוע התשלום בפועל.

בכל התקופה שהחל מינואר 2015 ועד ליוני 2016, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו-3 בתשלום דמי שימוש על הפלישה לשטח המערבי (3.07 דונם) בהתאם לסעיף 79.

בכל התקופה שהחל מינואר 2015 ועד ינואר 2019 (49 חודשים) הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3, בתשלום רווח יזמי וכן דמי שימשו בגין השימוש החורג של גן אירועים הן בשטח מפעל הבטון והן בשטח הפלישה המזרחי, החישוב יעשה לפי סעיפים 79.