הנאשם 1 מסר כי ניכנס לתחומי מדינת ישראל על מנת לעבוד ולהיתפרנס לקראת חג הרמדן, וכי אישתו בהיריון ועומדת ללדת.
חריג לכלל זה טבוע בסעיף 56 לחוק העונשין לפיו במקרים חריגים ומטעמים שיירשמו רשאי בית המשפט להורות על הארכת תקופת התנאי אם בנסיבות העניין מתקיימים שיקולים המצדיקים זאת חלף הפעלת המאסר המותנה ובתנאי שלא הוטל בשל העבירה הנוספת עונש מאסר.
באשר למיתחם העונש ההולם את מעשה העבירה של כניסה שלא כדין לישראל ידועה הילכת בית המשפט העליון ברע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.12.14) לפיה מיתחם הענישה ההולמת לעבירת שב"ח המבוצעת לצרכי פרנסה, בהיעדר עבירות שנילווית לה, נע בין מאסר על תנאי ועד מאסר למשך חמישה חודשים, הכוללים הן את תקופת המאסר המותנה והן את תקופת המאסר בפועל.
באיזון בין השיקולים- אלה לקולא ואלה לחומרא- אני בדיעה כי יש להעמיד עונשם של הנאשמים 1 ו-2 ברף התחתון של המיתחם ואת עונשו של הנאשם 3, בהיתחשב בעברו הפלילי, ברף הבינוני של המיתחם.
...
באת כוח המאשימה הפנתה לאסמכתאות מן הפסיקה אשר, לשיטתה, מבססות את עמדתה העונשית: עפ"ג (מחוזי באר שבע) 28704-09-12 גאנזרה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.10.12), שם נדחה ערעורו של המערער, בעל רישום פלילי כבד, אשר הורשע בעבירה של כניסה שלא כדין לישראל ונידון לחמישה חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי; ת"פ (שלום באר שבע) 1349-11-15 מדינת ישראל נ' דגאגמה (ניתן ביום 9.11.15), שם דובר בנאשם, ללא עבר פלילי, שהורשע בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, ובשל המצב הביטחוני הושת עליו עונש של 40 ימי מאסר בפועל.
לנאשם 3:
אני מורה על הפעלת המאסר המותנה של חמישה חודשים שהוטל על הנאשם 3 בת"פ 49182-07-13, בניכוי ימי מעצרו.
כמו כן אני גוזר על הנאשם 3 חודשיים מאסר בפועל בגין הרשעתו בתיק זה.
המאסרים הללו ירוצו בחופף ובמצטבר באופן שתקופת המאסר הכוללת הינה למשך ארבעה חודשים.
אני גוזר על הנאשם מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים, והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל.