הצעת טופס לבקשה לבטל עיכוב יציאה מהארץ בהוצאה לפועל

שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דין זה. ביום 3/5/09 נתן ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט סוקול) בת.א 78408 פסק דין בעירעור, שבו ביטל את פסק הדין של כב' השופט וגנר וקבע כי הנאמנים פעלו תחת פקוחו של בית המשפט ואישורו, ולפיכך "הטענה כי הבנק לא נקט בהליכים להיתנגד לחלוקה, הנה טענה עזת מצח ומקוממת ומכל (מקום) דומה שהמערער (וכאן החייב, הערה שלי ש.ש) מושתק מהעלאתה". עוד הוסיף בית המשפט כי החייב לא הצביע על התשלומים שהוצאו מקופת הנאמנים "ואשר היו משתנים אלו הבנק היה מיתנגד להם". ניסיונו של הבנק להיפרע על החוב מאת החייב, לא צלחו, ועם קבלת האישור מלשכת ההוצל"פ על מיצוי ההליכים נגד החייב, הוגשה התביעה בבית משפט קמא, שבה תבע הבנק מאת המערער סך של 160,427 ₪ (הסכום המקורי עלה לסכום זה).

הוא אף לא הוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב.

יש החלטה של רשמת ההוצאה לפועל מיום 24/5/13 כי מוצו כל ההליכים.

כמו כן לא ברור אם היה החייב מוכר את הדירה בעצמו, היה מגיע לתוצאה טובה יותר בעיקר בנסיבות בהן היה הפרוייקט מצוי כשהחייב הציע למכור את הדירה במכירה עצמית ואף לא ברור מדוע לא ביקש המערער בכל שלב למכור את הדירה במכירה עצמית.

השופט עמית אף הוסיף כי "אינני רואה בהחלטה זו סתירה לסעיף 4 לפסק הדין החלקי לפיו כל היתרה תועבר לבנק, כאשר חוב מס רכוש והחוב בגין טופס 50 קודמים לבנק". השופט סוקול קבע כי לא הובאה כל ראיה (על ידי החייב) כי אם הבנק היה נוהג אחרת היו נשארים כספים בקופת הכנוס, שכן ההסכם של תשלום 450,000 ₪ נועד למנוע מהחייב ומהחברה תביעות רחבות הקף בשל הפרת ההסכמים עם הדיירים.

...

אני מקבלת את עמדת בית משפט קמא לפיה אמנם לא נכתב בהסדר בין הבנק לנאמנים כי הערת האזהרה לטובת הבנק תמחק, אולם היה ברור ממהות ההסדר, כי המטרה הייתה למכור את הנכס ולא ניתן היה למוכרו לצד ג' בלא למחוק את הערת האזהרה לטובת הבנק.

הטענה כי הבנק לא מיצה את ההליכים ,דינה להידחות שכן יש החלטה מיום 25/5/13 של כב' הרשמת בהוצל"פ חיפה, לפיה הבנק כן מיצה את ההליכים, והמערער לא הצליח להוכיח כי הבנק יכול היה בנסיבות לפעול אחרת .

לאחר היסוסים, החלטתי שלא לפסוק שכר טרחה לבנק, ובהתחשב בכך שעל אף שפסיקתי באה גם על רקע ההלכה שנטל השכנוע הוא על המערער שטען טענות להתרשלות הבנק ולא הוכיח אותן, הרי עדיין עומדת העובדה כי הבנק לא הביא כל ראיה למה נעשה על מנת לנסות לגבות מקופת הנאמנים את יתרת החוב בכל מועד שהוא לפני שהתברר כי לא נותרה יתרה בקופה.

החייב חתם כתנאי לכניסתו להליך פשיטת הרגל על התחייבות מפורשת בכתב על גבי הטופס של משרד המשפטים והכונס הרישמי ואישר כי ידוע לו: "כי במידה ויינתן צו כנוס לנכסי על ידי בית המשפט תחולנה עלי המיגבלות הבאות על פי דין ואני מתחייב/ת בזה לעמוד בהן במלואן:

לעניין תצהירו של החייב אשר הוגש בתמיכה לבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, אין בו דבר ופירוט כנדרש כדי לבסס את הטענות הכלליות אשר פורטו שם. החייב גם מפנה להחלטה שניתנה בבר"ע אורן רשף הנ"ל כנימוק מרכזי לביטול הצוו במסגרת הליך זה. מדובר בפסק דין אשר ניתן בשנת 2000 ואודות בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ אשר ניתן כנגד המערער שם בתיק הוצאה לפועל.

יש לבחון בנוסף את תום ליבו של החייב בעת שהוא מציע לשלם 100 ₪ לחודש כצו חיוב בתשלומים ואולם מגיע להוצאות כלכלה בסך של 8,400 ₪ לחודש.

...

כן הוצהר כי "הדרישה להעמיד ערבים תמנע ממני לצאת למטרות עבודה מהארץ ותפגע בסופו של דבר בנושים ובקופת הכינוס". מכתב תגובה של החייב אשר הוגש לתיק מיום 18/2/19 עולה כי כבר אז נמסר לו על ידי המנהל המיוחד כי עליו למצוא 2 ערבים טובים וכאשר יש מקום להגביל את משך הימצאותו של החייב בחו"ל ולצורך הנסיעה לזימבבואה.

דין בקשת החייב, כפי שהוגשה להידחות.

מעבר לכך בקשה לביטול גורף של צו עיכוב יציאה מהארץ בתיק זה ואחרים ללא תנאים מעלה שאלה עקרונית אשר דורש קבלת עמדת כל הנושים בתיק לרבות עמדת הכנ"ר. לאור כל הקביעות לעיל, אין מקום להיעתר לבקשת החייב לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ באופן גורף וללא תנאים.

באותה החלטה נתקבלה בקשת הזוכות/המשיבות לקביעה מחדש של התנאים לביטול ההגבלה על יציאת החייב/המערער מן הארץ בהתאם להוראת סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967, אשר הוטלו עליו בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל, שאדי ג'ובראן, מיום 20/07/2017 (החלטתו השנייה לקביעת תנאים לביטול הגבלה יציאת המערער מן הארץ, כפי שיפורט בהמשך) (להלן: "החלטת ההגבלה השנייה").

בקשה שנייה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ נוכח הקביעה הנ"ל שניתנה ע"י בית-המשפט העליון, הגיש המערער הגיש בקשה לעיון חוזר בהגבלה על יציאתו מן הארץ, אך לא הוגשה על ידו כל הצעה לסילוק החוב, והוא ביקש לבטל את ההגבלה ללא כל תנאי.

המערער חשף כל המידע בעניינינו, מילא כל הטפסים הנדרשים, והתייצב לחקירות היכולת.

אין חולק, כי בהחלטת העליון השנייה, נקבעה הלכה ביחס להטלת ההגבלה לעיכוב יציאתו של תושב חוץ מן הארץ לפי סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, לפיה: "... לשם מימוש תכליתו של סעיף 66א איני סבורה כי יש מקום להבחין בעיניינו בין תושב חוץ לבין תושב ישראלי. משעה שנקבע כי תושב חוץ הוא בעל יכולת לפרוע את חובותיו (כלומר בעל נכסים בישראל), וכי הוא מישתמט מלעשות כן...". ובעניינינו, אין מחלוקת, כי המערער הוכר והוכרז כחייב בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, המישתמט מתשלום חובותיו.

...

בית המשפט העליון ממשיך ומחדד קביעותיו, בזו הלשון: "בענייננו, נקודת המוצא היא כי המבקש הוכרז כבר לפני זמן רב כבעל יכולת המשתמט מחובותיו, וזאת בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק לשם הכרזה כאמור. לכך יש להוסיף כי בהחלטתו השנייה של הרשם צוין עוד כי המבקש פרע חובות אחרים בתקופת שהותו בישראל מאז שחרורו מהמאסר, וגם בכך יש ללמד על כך שהמבקש מחזיק בנכסים בישראל. בנסיבות אלה, ובהתאם לכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשם בעניינו של המבקש. ניכר כי המבקש הוא בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, וכי הותרתו בישראל עשויה להוביל לסילוק החוב על-ידו. משכך, עניינו אכן בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם ניתן לעכב יציאתו של חייב תושב חוץ מישראל לפי סעיף 14(א) לחוק, אשר כאמור, מוסדרים באופן מפורש בסעיף 66א לחוק.

לסיכום, מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעות כב' הרשמת כפרי בהקשר זה, וביתר שאת, בהחמרת התנאים לביטול ההגבלה, שהם בעצם התנאים שהוטלו בהחלטת ההגבלה הראשונה.

אולם משמצאתי כי טענות אלו נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להידרש אליהן בשנית.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות.

בהחלטה מאותו היום, הורה בית משפט שלום לחברה להפנות את הבקשה לרשם ההוצאה לפועל.

מר בצה טען כי ביום 13.5.13 הוא טס לארצות הברית לחופשה שתוכננה מראש ואושרה על ידי בסאם, לפני שהחלה חקירת החברה ברשות המיסים ולא "נעלם". כן הוסיף מר בצה כי "בחודש 5/13 ובטרם נסיעת הנתבע לארה"ב נכח הוא עם מר בסאם בחקירה ברשויות המס ושם היתגלע סיכסוך בין השנים בשל אי הסכמת הנתבע להצעת מר בסאם להרים את התיק במקומו". העדויות והראיות מטעם החברה העידו אדיב (שהיה אחראי על הצד הטכני- התקנת הלוויינים), איימן, בנו של בסאם ומר עותמאן איבראהים, יועץ מס במשרד רו"ח פיטפוט איתג'אנם, שנתן שירותים לנתבעת.

במסגרת חקירתו ברשות המיסים, עומת בצה עם טענת באסם לפיה בצה דיווח דיווחים חלקיים על מנת להקטין את חבות המס של החברה במטרה לשלשל את ההפרשים לכיסו, אך בצה הכחיש את הטענות שיוחסו לו. כן עומת בצה עם הטענות שהועלו על ידי החברה במסגרת הבקשה לעיכוב יציאתו מהארץ והנספחים שצורפו לה, שהוצגו בפניו במעמד החקירה.

בקשת החברה לביטול פסק הדין התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 27.12.16, תוך חיוב החברה בהוצאות.

החברה שילמה משך תקופה של מעל 16 שנים דמי ביטוח עבור בצה, וחתמה מדי שנה משך אותה תקופה ארוכה על טפסי 126 של עובדיה.

...

סוף דבר תביעת החברה נגד בצה בתיק סע"ש 34513-08-13 נדחית במלואה.

החברה תשלם לבצה הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בגין הליך זה. תביעת בצה נגד החברה בתיק סע"ש 42482-04-15 מתקבלת חלקית.

הנתבעת תשלם לבצה הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בגין הליך זה. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

במהלך אחד מביקוריו המתוכננים בארץ, עם אישתו ובתו, הנתבעת פתחה נגד התובע תיק הוצאה לפועל בגין חוב מזונות נטען ולצידו הגישה בקשה לעכב את יציאתו מן הארץ.

התובע עותר איפוא לחייב את הנתבעת לשלם לידיו 100,000 ₪, על בסיס תאור הנזקים הבאים: עלות הטיסות שבוטלו 5,390 ;₪ עלות השכרת רכבים, כולל דלק 791 + ₪250 ;₪ עלות בדיקה רפואית 750 ;₪ החזר שווי מוצרים שנרכשו ב]חו"ל[ 1,500 ;₪ החזר הוצאות רפואיות (חוב קופ"ח) 2,000 ;₪ עלות שכ"ט עו"ד לטפול בתיק ההוצל"פ 5,000 ;₪ תשלומי יתר לחוגים 1,850 ;₪ תשלום בגין ימי חופשה שנאלץ ליטול מעבודתו 4,480 ₪; הפסדי שכר מוערכים 25,000 ;₪ פיצוי בגין צער ועגמת נפש 75,000 .

עו"ד דהאן: היא הציעה לך ככה, לעשות בקשה לעיכוב צו עיכוב, לעשות צו עיכוב יציאה מהארץ? הנתבעת: אני לא ידעתי שיש דבר כזה, היא אמרה לי ].

התובע לא הצביע על אות וסימן לכך שבקשה למתן צו עיכוב יציאה מובחנת מבקשות לסעדים אחרים על גבי הטפסים הרישמיים של לישכת ההוצל"פ, או שהנתבעת הוזהרה או יוּדיעה בדרך אחרת שעל השמוש בסעד זה להיעשות רק לאחר מיצוי סעדים אחרים או בכפוף לתנאים אחרים.

...

המסקנה המתבקשת היא שדין התובענה להידחות.

סוף דבר עיון במלוא הראיות שהציגו הצדדים מעורר תחושת צער.

בית המשפט סבור עוד שיש לשאוף לצנן את אווירת המדון בין הצדדים, ומוצא בריסון ההוצאות תרומה, גם אם צנועה, לקידום שאיפה זו. על בסיס כל האמור והנקוב בפסק הדין, נקבע כדלקמן: התביעה נדחית.