הצטרפות המוסד לביטוח לאומי לתביעה משפטית

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 50519-09-11 מ.ב.(המנוח) ואח' נ' בראנץ ואח' ת"א 30693-09-11 מ.ב.(המנוח) ואח' נ' בראנץ ואח' לפני כבוד השופט שי משה מזרחי התובעים (ת"א 50519-09-11): התובעים (ת"א 30693-09-11) 1.עזבון המנוח מ.ב. ז"ל 2.ש.ב 3.המוסד לביטוח לאומי 1. עזבון המנוח מ.ב. ז"ל 2. ד.י.ב. 3. המוסד לביטוח לאומי הנתבעים: 1.רפי בראנץ 2.איי.די.איי חב' לביטוח בע"מ- נדחתה 3.קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים המודיעה לצד ג צדדים שלישיים: 1. רפי בראנץ 2. אריאל אטיה 3. שגיב צמח 4. עזבון המנוח מ.ב. בר ז"ל באמצעות יורשיו ב"כ התובעים 1-2 בת"א 30693-09-11 עו"ד אסנת לויטה ב"כ התובעים 1-2 בת"א 501519-09-11 עו"ד אליהו קייקוב ב"כ התובע 3 בשני התיקים עו"ד חנן קזז ב"כ הנתבע 1/צד ג' 1 עו"ד אלון לוריה, מטעם הלישכה לסיוע משפטי, ת"א ב"כ הנתבעת 3 בשני התיקים עו"ד מרדכי זוכוביצקי ב"כ צד ג' 2 עו"ד ניר גשרי ב"כ צד ג' 3 עו"ד יהודה מאיר פסק דין

לתובעים הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי בתביעת שבוב.

...

טענות ההגנה של הנתבעים והצדדים השלישיים: קרנית[footnoteRef:2]: קרנית טוענת כי דין התביעה כנגדה להידחות נוכח העובדה כי המנוח, והתובעים שבאים בנעליו, לא זכאים לפיצוי כלשהו כפועל יוצא מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בין היתר נוכח העובדה כי לעת התאונה שימש הרכב בידו של המנוח (שהיה נתון למעצר בית) לביצוע פשע ו/או היה המנוח הבעלים ו/או המחזיק ו/או המשתמש ברכב וידע כי היה עליו לבטחו בביטוח חובה.

על כן, שוכנעתי כי למנוח ולאלמנה לא הייתה קופה משותפת ולכן אין כל יסוד להנחה כי יש לבצע את חישוב ההפסדים על פי שיטת הידות.

אני מקבל לעניין זה את טענותיה של קרנית בסיכומיה המבוססות על קביעותיו של בית המשפט העליון בע"א 3751/17 הפול נגד פלוני ות.א.(חיפה) 60161-03-17 פלוני והמל"ל נגד הכשרה ביטוח[footnoteRef:33].

] נוכח העובדה כי האלמנה קיבלה ממר בראנץ סך של 30,000 ₪, אשר היה מיועד לה ולש.ב. בחלקים שווים ומתברר כי האלמנה לא העבירה חלקו של ש.ב. לידיו, אני מורה לה לעשות כן ולהעביר לידיו של ש.ב. סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.2016 ועד היום, תוך 30 ימים מיום קבלת הפיצוי מקרנית.

4.3 לימים (יוני 2015) הצטרף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף, כאשר תביעתו מופנית כלפי עריית אילת בלבד (נספח ד' לבקשה).

לא זו אף זו. בתביעה השנייה, אשר הוגשה, כאמור, לאחר הפסקת התביעה הראשונה, הפסקה שנועדה לתכלית אחת בלבד - לאפשר לתובעים לבחון קיומה של רשלנות רפואית בטיפול - אין כל רמז לטענה בדבר קיומו של נזק גוף נוסף – נפרד, שמקורו ברשלנות בטיפול הרפואי שקבל התובע 1 לאחר התאונה, ובנסיבות כולן יש בכך, לדידי, ולו מכוח חובת תום הלב שבניהול הליך משפטי כדי יצירת מצג לפיו לא קיימת בפי התובע 1 כל טענה לנזק נוסף ו/או למעוולים נוספים.

...

3.3 ביום 26.2.2013 נעתר בית המשפט (כב' השופט א. סטולר) לבקשת התובעים להפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (נספח ג' לבקשה), כאשר אין חולק שהפסקה זו התבקשה על מנת לאפשר לתובעים לבחון שאלת מעורבותה/קיומה של רשלנות רפואית בטיפול שניתן לתובע 1 לאחר התאונה.

משבאה אני לכלל מסקנה בדבר תחולת הוראת סעיף 83(ב) לפקודה, הרי שאין התובעים זכאים לפיצוי נוסף ודומה עלי כי לא תהא עוד כל תכלית ותוחלת בניהול התביעה שלפני.

עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות שבאו לפני עשיית צדק אינה מחייבת פתיחתם של שערי בית המשפט אלא דווקא מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט (ראה: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כלכלית בע"מ).

לאור כל האמור לעיל, מורה אני על דחיית התביעה על הסף ובשים לב לנסיבות כולן מחייבת את התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ לכל נתבע.

התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי") הצטרף לתביעה כמטיב על-פי דין, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), והוא עותר לשיבוב מלוא התגמולים ששולמו וישולמו על-ידו לתובע בגין התאונה, אשר הוכרה כתאונת עבודה.

מכאן ובשים לב לטיב ושיעור הנכויות הרפואיות כתוצאה מהתאונה; הפסיקה הנוהגת, לפיה הנכות האורתופדית משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התיפקוד הכללית [ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.1.08)]; אופי מיקצוע מכונאות הרכב, הכרוך מטבע הדברים בעבודת כפיים, כולל הרמת משקלים כבדים, פעולות ידיים מאומצות, מוטוריקה גסה ועדינה ורכוז רב או לחלופין אופי העבודה בתחום עבודות הגבס, הכרוכה במאמצים גופניים; בהנתן גילו של התובע ערב התאונה [עשרים ושלוש שנים] וגילו כיום [שלושים ואחת שנים]; ההנחה, כי לא לעולם חוסן והאפשרות הסבירה, כי נכויות אלו תקשינה עליו בעתיד, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 29%, כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת (במעוגל).

...

עם זאת, מקובלת עליי טענת הקבלנית הראשית והכשרה, לפיה אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק, כפי שהתפרסם לאחרונה, אלא להיזקק לשכר ממוצע במשק הנמוך ממנו והמשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב חירום, זאת בשים לב לעובדה שנתון השכר כפי שהתפרסם לאחרונה גבוה ב- 14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה ששכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע [ראו ת.א. (מחוזי ירושלים) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.8.20)].

לפיכך, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,309,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 192,540 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 906,468 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 150,000 ₪ _____________________ 1,309,008 ₪ בניכוי תגמולים- 659,379 (-) _____________________ 649,629 ₪ הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 649,629 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, כל אחד בהתאם לשיעור חלקו היחסי באחריות לתאונה, זאת בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 129,925 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחים מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

בתביעתו בתיק זה עותר התובע לחייב את הנתבעים, מעסיקתו- חברת כאן בונים בע"מ, מזמין העבודה- ביבי חוני וחברת הכשרה חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את אחריותם של אלו, לפצותו בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו. להליך הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי בתביעה לשיפוי בגין תגמולים ששילם ושהוא עתיד לשלם לתובע.

בתחילת ההליכים הגישה החברה הקבלנית כתב הגנה ללא ייצוג משפטי, בו טענה כי במועד התאונה לא שימשה כקבלן באתר שכן חודש וחצי קודם לכן פרץ סיכסוך בין מנהלה לבין חוני שבעקבותיו הפסיקה את עבודתה במקום.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור אני קובע כי החברה הקבלנית כאן בונים בע"מ וחוני ביבי אחראים ביחד ולחוד לפצות את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו וכי אין לייחס לתובע כל אשם תורם.

כמו כן אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים 1- 2 היא 75% על החברה הקבלנית ו-25% על חוני.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות 2 ו-3 לשפות את המוסד לביטוח לאומי בסך השווה ל- 25% מסך גמלאות המוסד לביטוח לאומי כפי שיפורטו ויאושרו על ידי בית המשפט.

בהמשך הצטרף לתביעה המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתובע נוסף, וזאת מכוח זכות השבוב הנתונה לו בגין גמלאות ששילם לתובעים.

תחילה, ראיתי לדחות את הבקשה דנן ככל שהיא נוגעת לקביעות בית המשפט המחוזי לגבי חבותם ושיעור אחריותם של המבקשת, של חברת מיקוד ושל המאבטח; לגבי אשמו התורם של המנוח; ולגבי האופן בו תחוב המבקשת כלפי המל"ל. קביעות בית המשפט המחוזי בנידון אינן מסיימות את ההליך המשפטי ביחס למבקשת, ומשכך הן מהוות "החלטה אחרת", אשר הדרך להשיג עליה בשלב זה היא אכן באמצעות בקשת רשות ערעור, כפי שנקטה המבקשת.

...

במקרה דנן לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה עלולה להשפיע על זכויות הצדדים, לגרום למבקשת נזק של ממש או להביא לניהולו של הליך מיותר, ומשכך, לא ראיתי ליתן רשות ערעור בשלב זה על החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לנושאים המתוארים לעיל.

דין הבקשה להידחות, אפוא, בהיבט זה, וטענות המבקשת שמורות לה ככל שתחפוץ להגיש ערעור על פסק הדין שיינתן בתום ההליך.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית בכל הנוגע לחבותם ולשיעור אחריותם של המבקשת, של חברת מיקוד ושל המאבטח, לאשמו התורם של המנוח, ולשיעור חבותה של המבקשת כלפי המל"ל. כמו כן, הבקשה דנן נמחקת בחלקה הנוגע לחבות המדינה והמשטרה.