הצהרה על זכויות בטרם פירוק שיתוף

זאת ועוד, בטרם הוצהר על זכותו של התובע במחצית הדירה בש', הייתה בידו עילת תביעה מושגית בלבד (בהשאלה מדיני היתיישנות - בעמ 7465/16 פלונית נ' פלוני 2016 ).

נהפוך הוא, העתירה לפירוק השתוף במסגרת התביעה הרכושית, משמיעה עמידה על זכות ולא ויתור עליה.

...

התביעה בתמ"ש 15649-06-19 מתקבלת, באופן חלקי, כמפורט להלן: 36.1 .

הנתבעת תשלם לתובע בגין חלקו בדמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה בש' את הסכומים 7 הבאים: לתקופה מאמצע חודש נובמבר 2014 ועד לחודש דצמבר 2017 (כולל), סך של 3,350 ₪ לחודש.

הנתבעת תשלם לתובע דמי שימוש ראויים בגין הדירה בב', לתקופה מחודש ינואר 2018 ועד לחודש דצמבר 2019 (כולל), סך של 3,600 ₪ לחודש.

המחלוקת שבין הצדדים – ואשר טעונה הכרעה בטרם ניתן יהיה להורות על פירוק שתוף במקרקעין – נוגעת לפרשנות פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי – האם על פי הוראות פסק הדין הוקצו לתובעים 556/2946 חלקים, או 800 מ"ר "נטו". כפי שאפרט להלן, סבור בית-המשפט, כי עסקינן למעשה בקביעת זכויות במקרקעין שאינן רשומות בטבו ו/או הצהרה על זכויות במקרקעין, עניין החורג מסמכותו העניינית של בית-משפט זה. סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע בין היתר כי בסמכותו של בית-משפט השלום מצויות: (3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין; כאשר הסעד המבוקש בתביעה עוסק בחזקה, שימוש או חלוקה במקרקעין, הסמכות לידון בתובענה מסורה לבית-משפט השלום.

...

עוד נפסק כי "סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב – כל אלה מנותבים לבית המשפט המחוזי. ובקיצור, המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין. לכן, ובניגוד למסקנה אליה הגיע בית המשפט בעניין לנצוט לעיל, אני סבור כי הסמכות באותו מקרה הייתה נתונה לבית משפט השלום, מאחר שהסעד שנתבקש שם היה תובענה לפירוק שיתוף" (ה"פ (מחוזי חיפה) 119/08 שרה שוויצר נ' אילן רפאל, פסקה 9 (2008) (כבוד השופט עמית)).

בתי משפט השלום הצביעו במספר הזדמנויות על הקושי המעשי בפירוק השיתוף בין מי שאינם רשומים כבעלי הזכויות (ראה למשל: ת"א (נתניה) 5867/06 חסון עמוס נ' מתתיה יעקב (21/05/2007) (כבוד השופט יחזקאל קינר); ה"פ (י-ם) 802/05 מרק בלזברג נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי (נמחק) (31/07/2008) (כבוד השופט יצחק שמעוני)).ייתכן ואין מניעה עקרונית לדון בתובענה לפירוק שיתוף על בסיס זכויות גברא (in personam), לפי סעיף 13 (א) לחוק המיטלטלין, תשל"א – 1971, להבדיל מזכויות קנייניות במקרקעין, אך במקרה שלפניי מתעורר קושי יישומי לעשות כן, נוכח המחלוקת הממשית בין הצדדים באשר למערך הזכויות בנכס ואשר אין בידי להכריע בה. נוכח כל האמור לעיל, זה סבור בית-המשפט, כי בטרם יוכל לדון כדבעי בתובענה לפירוק השיתוף, מוטב כי הצדדים ימצו את נושא מערך הזכויות ביניהם ורישומן כדבעי, והם יפנו בהקשר זה לערכאה המוסמכת, ככל שיידרש.

לפיכך – בשלב זה – אני מורה על מחיקת התביעה.

ניתן להפנות לבקשה שהוגשה על ידי המבקש ביום 18.7.21 במעמד צד אחד ולפיה, שם בעמוד השני, הוגדר המבוקש כך: "מטרת הצוו נועדה למנוע הקמת גדר החוצץ בין חלקה 49 לחלקה 50 ו/או הפרת זיקת הנאה - זכות מעבר ברוחב 2 מ' מחלקה 50 לטובת חלקה 49 באופן שיש בו כדי פגיעה בזכות קניין המעוגנת בחוד יסוד ובטרם פירוק שתוף במקרקעין". הצדדים וזכויותיהם במקרקעין המבקש, עו"ד ומי שייצג את עצמו בהליך, הנו הבעלים הרשום של חלק מהזכויות בחלקה 49 בגוש 19284 (להלן מטעמי נוחות: "חלקה 49").

אומנם הסמכות להצהיר על קיומה של זיקת הנאה נתונה לבית המשפט המחוזי, אך עם זאת בנסיבות המקרה הנוכחי, אין המבקש עותר לסעד הצהרתי בדבר עצם קיומה או לשם רישומה של זיקת הנאה, שאז הסמכות הייתה לבית המשט המחוזי.

...

בעניינו אנו, התובע לא סיפק הוכחות לכאורה כי סיכוייו לזכות בתביעתו הם מן הטובים ומאידך, מאזן הנוחות מטים את הכף לכיוון דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני וביטול הצו הארעי וכך אני קובעת.

אני דוחה את הבקשה לצו המניעה.

אני קובעת קדם משפט ליום 17.11.21 בשעה 11:00.

  טענות הצדדים הצדדים הציגו בפני בית הדין את עמדת בסוגיה זו. ואלו טענות המבקשת באמצעות בא כוחה: מבקשת הבהרת בית הדין באשר להליך המתנהל בבית המשפט, תוך שימת לב להנ״ל: תביעת האשה לבית המשפט אינה תביעה על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון אלא לסעד הצהרתי על פי סעיף 75 לחוק בית המשפט, בקשת האשה להצהרה על זכויותיה הקניינות בדירת מגורי הצדדים ולא עתרה לסעד כלשהוא.

כן טוענת שהיא מסרבת בתוקף להתגרש, כך שאין מקום לידון בפרוק השתוף טרם הכרעה בגירושין.

ואמנם, לא נפליג לומר כי מעתה תביעת מזונות תלך תמיד אחר מקום התביעה הראשית כדבריו אז, ברם, בהחלט נוכל לקבוע כי תביעה שהנה בחינת טפל דטפל, כגון סעד להצהרת זכויות בתוך מארג ניהול תיק לחלוקת רכוש ופרוק שתוף, שאף הוא נידון אגב תיק הגירושין, תידון במקום התביעות העיקריות.

...

בסופו של דבר נקבע בהחלטה הנ"ל "הסמכות לדון בחלוקת רכוש של הצדדים נתונה לבית הדין הרבני". בהחלטה הושאר העניין של התביעה ההצהרתית לשמירת זכויות לדיון בפני בית המשפט.

יוצא אפוא כי אותו פיצול בעייתי כנגדו ניתנה ההחלטה הנ"ל, יתקיים בפועל ככל שתידון התביעה המונחת בפני בית המשפט.

ובכן, לאור כל האמור, בית הדין סבור כי אכן צודק בית משפט באמרו כי: "הליך זה מצריך מסכת ראיות באשר להתנהלות הכלכלית של הצדדים וכו'. אותה מסכת ראייתית בדיוק תידרש להיות מוצגת גם בפני כב' בית הדין הרבני בבואו לדון בתביעה הרכושית אשר הושארה לדיון בפניו עם הענקת סמכות דיון ייחודית לו בעקבות הכריכה. יוצא אפוא כי אותו פיצול בעייתי כנגדו נתנה ההחלטה הנ"ל, יתקיים בפועל ככל שתידון התביעה המונחת בפני בית המשפט". ואכן אין כל היגיון בהתדיינות כפולה בפני שתי ערכאות שונות, וכפי שנאמר אף ע"י בית המשפט בהחלטתו המצוטטת מעלה.

כאשר שר הפנים מאשר תכנית מתאר לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מתעוררת השאלה מי הערכאה המוסכמת לדון בטענות כנגד תכנית המתאר – האם הסמכות נתונה לבתי המשפט המנהליים, שהוסמכו לדון במרבית ענייני התכנון והבנייה, או האם היא מסורה לבג"ץ, מכיוון שהטענות מופנות כלפי החלטה של שר הפנים? הפסיקה קבעה בהקשר זה כי הטפל הולך אחר העיקר: "המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה.

לאור כל האמור, בית הדין מאמץ את ההנחה ההגיונית האמורה בהחלטת בית המשפט המצוטטת מעלה כי: "אותה מסכת ראייתית בדיוק תידרש להיות מוצגת גם בפני כב' בית הדין הרבני בבואו לדון בתביעה הרכושית אשר הושארה לדיון בפניו עם הענקת סמכות דיון ייחודית לו בעקבות הכריכה. יוצא אפוא כי אותו פיצול בעייתי כנגדו נתנה ההחלטה הנ"ל, יתקיים בפועל ככל שתידון התביעה המונחת בפני בית המשפט". ובית הדין מצטרף לכך ומבהיר כמבוקש כי כלל התביעה הרכושית עם כל המארג הראייתי הנדרש לברורה תידון בפני בית הדין הרבני, שהוא מקום הסמכות לדון בחלוקת הרכוש ופירוק השיתוף, וממילא אין מקום להמשך ההליך בתביעה שהוגשה על ידי האישה לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת סעד הצהרתי באשר לדירות הרשומות על כל אחד מהצדדים.

לפני שתי תביעות שהגיש התובע (להלן: האיש) נגד הנתבעת, אשתו לשעבר (להלן: 8 (XXX בעבר ) XXX ' האשה): האחת תביעה לפירוק שתוף בדירת מגורים ברח XXX בשכונת נווה יעקב בירושלים, הידועה ברישומה בלישכת מירשם המקרקעין כ להלן: הדירה), על דרך מכירתה וחלוקת התמורה בין 10 ) XXX תת חלקה ,XXX חלקה הצדדים בהתאם לרישום הזכויות בדירה בלישכת מירשם המקרקעין, ובאופן שהאיש יקבל 2/3 מהתמורה ואילו האשה תקבל 1/3 הימנה; והתביעה השניה, כספית, לחיוב 13 האשה בדמי שימוש ראויים בגין שימושה של האשה בחלקו של האיש בדירה, 2/3 לטענתו, מהמועד 04.03.2013 , ולמצער ממועד גירושי הצדדים בשנת 2014 , ועד למכירת הדירה.

בפסק הדין, נדחתה תביעת האשה לפירוק שתוף מסיבות פרוצדוראליות שפורטו בפסק הדין (בלי שיש בכך משום מעשה בית דין החוסם מפני הגשת תביעה חדשה לפירוק שתוף), ואילו התביעה לסעד הצהרתי נדחתה גם לגופה, תוך שנדחו טענות האשה כי יש להצהיר על חלוקת זכויות בדירה בדרך שונה מהרישום בלישכת רישום מקרקעין.

...

או סיום התיכון, לפי המאוחר, ועד 11 (XXX) 18 לפיכך, סבורני שממועד הגעתה של ז' לגיל לחודש אוגוסט 2020 , מועד סיום סילוק החזרי הלוואת המשכנתה, יש להעמיד את דמי 13 השימוש הראויים על סך של 2,900 ₪ בלבד (שהוא "תיקון" של הסכום בסך של 3,500 ש"ח שהוסכם בין הצדדים כדמי שימוש ראויים, בשל חיוב האיש לשאת בשליש החזר הלוואת המשכנתה), והאיש יהא זכאי לדמי שימוש בשיעור של 2/3 מסכום זה, דהיינו לסך של 1,933 ₪ לחודש, בהתאם לחלקו בדירה, וזאת עד למכירת הדירה.

סיכום והנחיה הנוגעת לאמו של האיש סיכומו של דבר, תביעת האיש לפירוק שיתוף מתקבלת וניתן צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים על דרך מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים, לאחר ניכוי הוצאות המכירה, 22 לרבות הוצאות כינוס הנכסים, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם בדירה, דהיינו 2/3 לאיש ו - 1/3 לאישה, ולאחר ביצוע הקיזוזים מחלקו של האיש בתמורה בעקבות 24 ההתחשבנות בעניין החזר הלוואת המשכנתה שבוצע על ידי האישה, כאמור בסע' לעיל.

לא יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בגין תשלומי העבר, בהתאם לפסק דין זה. מאחר ואמו של האיש רשומה עדיין כבעלת הזכויות בדירה בשיעור של 1/3 , חרף תצהיר המתנה שעליו היא חתמה בדבר העברת חלקה לאיש, ומשעה שהיא לא צורפה כצד להליך, והגם שהאישה לא טענה לעניין אי צירוף אמו של האיש להליך, ומכוח סמכותי לפי סע' 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 , אני קובעת כי על האיש להגיש לתיק תצהיר של אמו בתוך 20 ימים, בדבר אישרור הענקת מלוא חלקה בדירה לאיש והסכמתה לכך שבעת חלוקת תמורת מכר הדירה, מלוא חלקה בדירה ( 1/3 ) ינתן לאיש.