המשיב טען שהמבקשת הפרה הסכמה שהושגה ביניהם לפיה כספים שהיו אמורים להיתקבל בגין מכירת נכס מקרקעין, הרשום על שם המבקשת, היו אמורים להיות מופקדים בנאמנות.
עוד אוסיף שהתנהגותו של המשיב, שאין להצדיק אותה, התרחשה ברגעים של כעס, כאשר המשיב חש שעולמו חרב עליו או במילותיו הוא "באותו רגע שהעולם נפל עלי", "השמים נפלו עלי". ניכר שהמשיב מבין כי נהג בדרך לא ראויה בקטנוניות ובדיון חזר על כך שבמצב שנוצר הוא בחר להתנהג "כמבוגר אחראי".
בטרם אסכם מצאתי לנכון לצטט מדברי עמיתי כב' השופט (בתוארו אז) ב.צ. גרינברגר בתמ"ש 1031/99 פלונים נ' אלמוני (12.12.99) אשר למרות הזמן הרב שחלף מאז נכתבו מתאימים ככפפה ליד במקרה דנן:
"לא מצאתי כי העובדות של המקרה שבפנינו ממלאים את התנאים של סעיפי החוק האלו. לא היו מעשים אלימים ממש, ואף לא שוכנעתי כי היו איומים למעשים אלימים שיש להתייחס אליהם ליותר מאשר פליטות פה 'בעידנא דריתחא'. מטבע הדברים, כאשר קיים סיכסוך דוגמאת הסיכסוך שלפנינו שמביא למשבר בחיי בני הזוג, ובפרט כאשר מתנהלים הליכים משפטיים בין בני הזוג. ההימצאות והשהות של בן הזוג בחברת בן הזוג השני הופכת לבלתי נסבלת. כל ארוע, כל מילה או טענה שנאמרת על ידי מי מהצדדים, כל פעולה שעושה מי מהצדדים מתפרשת לעתים על ידי אחד מבני הזוג כהתנהגות 'מאיימת' שגורמת לשיבוש אורחות חיים בבית אשר אינה מאפשרת ניהול אורח חיים תקין וסביר של בן הזוג הנפגע. ברם, הגם שקיים מתח רב במשפחה, וסביר אף להניח כי מפלס המתח יעלה אם יחזור המשיב הביתה, הרי שהחוק למניעת אלימות במשפחה אינו מיועד למניעת כל סוגי המתח שהנן מנת חלקם של מישפחות בפרוק. העובדה שבני הזוג הנם מסוכסכים, שהם רבים ואף צועקים, או מתבטאים קשות אחד נגד השני, והעובדה שתופעות אלו אף משפיעות לרעה באופן הקשה ביותר בשלוותן הנפשית של בני הזוג אין בכל אלה כדי להוות עילה להתערבותו של בית המשפט במתן צו הגנה, תופעות מהסוג הזה מצערות כמובן, ומוטב היה אם בני הזוג היו נוקטים בצעדים קונסטרוקטיביים לקראת פירוד סופי, וכך להפסיק את ההשפעה ההרסנית גם על בני הזוג עצמם וגם על ילדיהם, של המשך המתחים שביניהם, אבל לא למניעת תופעות מהסוג הזה בא סעיף 3(3) לחוק, אם כך פני הדברים הרי שכל אימת שיתפרץ סיכסוך בין בני הזוג, שמטבע הדברים נוצר בעקבותיו אי נעימות, מתחים ואף סבל פסיכולוגי מעצם קיומו של הסיכסוך, הרי שניתן היה לצפות שהחוק יאפשר למי מבין הצדדים להוציא את השני מהבית על מנת 'להרגיע את הרוחות' וברור כי תוצאה כזו הנה אבסורדית בעליל.
רק במקרים חריגים ביותר, שלא הסיכסוך עצמו הוא אשר מביא להפרעה בחייהם התקינים של בני המשפחה, אלא היתנהגותו של אחד מהצדדים, המתעלל בבני מישפחה אחרים או מיתנהג באופן חריג וקיצוני (ודוק: באופן החורג מהתנהגותם של בני הזוג הרבים שנמצאים אף הם בסכסוכים ומתחים) באופן שהתנהגותו זו היא אשר מונעת ניהול חיים תקינים".
...
עוד אוסיף שהתנהגותו של המשיב, שאין להצדיק אותה, התרחשה ברגעים של כעס, כאשר המשיב חש שעולמו חרב עליו או במילותיו הוא "באותו רגע שהעולם נפל עלי", "השמים נפלו עלי". ניכר שהמשיב מבין כי נהג בדרך לא ראויה בקטנוניות ובדיון חזר על כך שבמצב שנוצר הוא בחר להתנהג "כמבוגר אחראי".
בטרם אסכם מצאתי לנכון לצטט מדברי עמיתי כב' השופט (בתוארו אז) ב.צ. גרינברגר בתמ"ש 1031/99 פלונים נ' אלמוני (12.12.99) אשר למרות הזמן הרב שחלף מאז נכתבו מתאימים ככפפה ליד במקרה דנן:
"לא מצאתי כי העובדות של המקרה שבפנינו ממלאים את התנאים של סעיפי החוק האלו. לא היו מעשים אלימים ממש, ואף לא שוכנעתי כי היו איומים למעשים אלימים שיש להתייחס אליהם ליותר מאשר פליטות פה 'בעידנא דריתחא'. מטבע הדברים, כאשר קיים סכסוך דוגמת הסכסוך שלפנינו שמביא למשבר בחיי בני הזוג, ובפרט כאשר מתנהלים הליכים משפטיים בין בני הזוג. ההימצאות והשהות של בן הזוג בחברת בן הזוג השני הופכת לבלתי נסבלת. כל אירוע, כל מילה או טענה שנאמרת על ידי מי מהצדדים, כל פעולה שעושה מי מהצדדים מתפרשת לעתים על ידי אחד מבני הזוג כהתנהגות 'מאיימת' שגורמת לשיבוש אורחות חיים בבית אשר אינה מאפשרת ניהול אורח חיים תקין וסביר של בן הזוג הנפגע. ברם, הגם שקיים מתח רב במשפחה, וסביר אף להניח כי מפלס המתח יעלה אם יחזור המשיב הביתה, הרי שהחוק למניעת אלימות במשפחה אינו מיועד למניעת כל סוגי המתח שהינן מנת חלקם של משפחות בפירוק. העובדה שבני הזוג הינם מסוכסכים, שהם רבים ואף צועקים, או מתבטאים קשות אחד נגד השני, והעובדה שתופעות אלו אף משפיעות לרעה באופן הקשה ביותר בשלוותן הנפשית של בני הזוג אין בכל אלה כדי להוות עילה להתערבותו של בית המשפט במתן צו הגנה, תופעות מהסוג הזה מצערות כמובן, ומוטב היה אם בני הזוג היו נוקטים בצעדים קונסטרוקטיביים לקראת פירוד סופי, וכך להפסיק את ההשפעה ההרסנית גם על בני הזוג עצמם וגם על ילדיהם, של המשך המתחים שביניהם, אבל לא למניעת תופעות מהסוג הזה בא סעיף 3(3) לחוק, אם כך פני הדברים הרי שכל אימת שיתפרץ סכסוך בין בני הזוג, שמטבע הדברים נוצר בעקבותיו אי נעימות, מתחים ואף סבל פסיכולוגי מעצם קיומו של הסכסוך, הרי שניתן היה לצפות שהחוק יאפשר למי מבין הצדדים להוציא את השני מהבית על מנת 'להרגיע את הרוחות' וברור כי תוצאה כזו הינה אבסורדית בעליל.
לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים הגעתי למסקנה שיש לבטל את הצו הזמני שניתן ולאפשר למשיב לחזור ולהתגורר בדירת המגורים לאלתר.
במהלך הטיפול בבקשה שוכנעתי שהילדים נמצאים בתווך בין ההורים הנצים, כאשר כל אחד מההורים מנסה למשוך אותם למחנהו והדבר גורם להם סבל ונזקים.
