התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית שהועמדה לצרכי אגרה על סך של 300,000 ש"ח. בשורת "מהות התביעה" צוין: "הפרת סימני מסחר, עשיית עושר ולא במשפט, עוולות מסחריות, צו מניעה קבוע מתן חשבונות".
לפי הטענה, לאחרונה התגלה לתובעת כי הנתבעים "עושים שימוש, מפרסמים, משווקים ומוכרים לצרכנים השונים מחמם/מפזר חום תוך שימוש בסימן המסחר של התובעת", בשם "טורבו הוריקן" (נסח סימן המסחר, צורף בנספח 1 לתביעה).
בנסיבות אלה, כתב התביעה מלמד על פניו, כי בנגוד לנטען (בעלמא), ברור על פני הדברים ששוויים של הסעדים אינו מתקרב לסך של 2.5 מיליון ש"ח.
בכל מקרה, כאמור, הנטל הוא על התובעת לבסס במסגרת כתב התביעה את הסמכות העניינית וללמד כי השווי המוערך של הסעד סביר שיעלה על הסך של 2.5 מיליון ש"ח או כי הסעד אינו ניתן לשווי כספי.
...
לאחר עיון בטענות התובעת סבורני כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום.
התוצאה היא, אפוא, כי על התובעת לבסס את הסמכות העניינית של בית משפט זה לפי הכללים המקובלים מכוח סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט.
אני דוחה את טענות התובעת.
סבורני כי בנסיבות כאמור ומשעה שהתובעת איננה מבססת כלל את האפשרות שהסעד יעלה על גבול הסמכות של בית משפט השלום אלא רק מציינת בכלליות כי במצב הדברים לא ניתן, לשיטתה, לשום את הצווים שהתבקשו - אין לקבל טענה זו. מה גם שעל פניו ברור כי שווי הסעדים אינו מגיע כדי הסך של 2.5 מיליון ש"ח, הגם שהתביעה כוללת צווים שלא כומתו בכסף (ראו למשל גם ההחלטה בעניין ליבוביץ' נ' י.מ יבוא ישיר בע"מ ובעניין וטורי נ' טבע הדברים).
נוכח כל האמור, סבורני כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום ואני מורה על העברת התיק בהתאם.
