הפרת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) עקב אובדן שיק בנקאי

החקיקה הפרטנית בעיניין יחסי הבנק – לקוח, לרבות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 באה להסדיר יחסי בנק-לקוח במערכת יחסים בה קיימים פערי כוחות בין הבנק ללקוח וכאשר הגנות שונות ניתנו ללקוחות במסגרת החוק.

כאשר המחאות אובדות ע"י שומר השכר – הבנק, לאור חובות אלה ולאור יחסי הכוחות, יש לקבוע כי הבנק התרשל כלפי הלקוח ובגין רשלנות זו עליו לשאת באחריות לנזקים אשר נגרמו.

איבוד ההמחאות תוך התרשלות הבנק והפרת חובותיו כלפי הלקוח הסבה נזק לתובעים, אשר עד היום לא יכלו לקבל או לגבות סך של 23,000 ₪ אשר נימסר והגיע להם לפני שנים מספר.

...

ברבות הימים, הפסיקה, בעקבות מאמרו המקיף של המלומד (כתוארו אז) אהרן ברק בעיניין זה (אהרן ברק זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו משפטים א 134, 154-155 [תשכ"ח]), הרחיבה חריג זה ולמעשה נקבע כי לעיתים ייתכן ובנק יהיה רשאי לחייב את הלקוח בגין שיק מזויף, מכח חובות חוזיות ונזיקיות, ובעיקר חובת זהירות ואשם תורם (ראו: ת"א (מרכז) 10629-02-10 זנוה (1984) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו, 29.11.2012] ובהרחבה בע"ש (י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי פ"מ תשס"ג (1) 481, 526-545 והאסמכתאות שם (להלן: "ע"ש 195/97").

הנתבע טען כי בהתאם לסע' 3 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד חיוב וזיכוי בשיקים) ה'תשנ"ב-1992, המהוה דבר חקיקה מכח סע' 8 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה'תשמ"א-1981, בתום 3 ימי עסקים ממועד הפקדת השיק, החיוב הופך לסופי, והוא אינו רשאי לבטלו, אלא בהסכמת המוטב, שלא ניתנה במקרה זה. אלא שסע' 6 להוראות אלו קובע מפורשות כך: "אין בקביעת מועדי חיוב וזיכוי כדי לקבוע, לענין עילות אחרות שבדין, את זכויות הלקוח, הצדדים לשיק, הבנק הגובה או הבנק הנמשך, זה כלפי זה, אם הוברר בדיעבד כי השיק זויף או כי הבנק הנמשך היה מנוע מסיבה אחרת מלחייב את חשבון הלקוח או שהצגתו של השיק לגביה היתה שלא כדין או בהפרת הסכם" (ההדגשה לא במקור – מ.ש.) מלשונו של סעיף זה עולה כי במקרה שבו התברר כי השיק מזויף לא ניתן להיתלות בהיותו של החיוב סופי בתום שלושה ימי עסקים, והבנק היה רשאי לבטל את הזיכוי של המוטב.

אפנה לבחון את טענת התובע לזכאות לפצוי בגין "ריביות, אובדן ימי עבודה, הוצאות ועוגמת נפש". לעניין הריביות, נראה כי די בכך שהחיוב ישוערך החל מיום פרעון השיק (04.03.2019) בכדי לפצות בגין רכיב זה (בהעדר כל טענה לריביות מיוחדות בחשבון התובע), ואין צורך בקביעת פיצוי נפרד לצורך כך. אשר ליתר המרכיבים שציין התובע, כתב התביעה ויתר טענות התובע אינם כוללים תאור ופירוט לכך שהעיסוק בשיק המזויף היה כרוך במאמץ מרובה או הוצאות מיוחדות, מעבר למספר מצומצם של שיחות טלפון ופגישות שיש להניח כי היתקיימו מול הבנק.

...

אשר לטענה הנרמזת מדברי מנהלת הסניף בדיון (עמ' 4 שורות 23-24 לפרוטוקול), אף שאינה מופיעה בכתב ההגנה, כי היה על התובע לבטל את השיק במהלך 3 ימי העסקים שלאחר הצגתו, הרי שדינה להידחות גם כן. אמנם נקבע בעבר בפסיקה כי בעל חשבון שהיה עליו לדעת על שיקים בעלי חתימה מזויפת שהוגשו לפירעון ולא דיווח על כך מבעוד מועד לבנק, לא תשמע מפיו טענה מאוחרת כי השיקים פסולים (ראו: ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד נ' קנטי פ"ד לג(3) 38, 46), כמו גם כי כיבודם של שיקים פגומים הוא סביר מקום בו שיקים דומים נפרעו במשך תקופה ארוכה ללא כל טרוניה מבעל החשבון (ראו: ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מא(3) 319, 329), אלא שפסיקות אלו עוסקות במשלוח של הודעות מרובות, או בתקופה ארוכה שבה לא התקבלה כל התייחסות מצד בעל החשבון לפעילות הנעשית בחשבון.

משכך טענה זו נדחית.

סיכום סופו של דבר, אני מורה לנתבע לשלם לתובע סך 18,589 ₪, כשהוא משוערך מיום 04.03.2019 ועד למועד מתן פסק הדין בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ה'תשכ"א-1961, וכן סך 750 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

אובדן זמן והשתכרות, הוצאות נסיעה ועגמת נפש בסכום כולל של 10,000 ₪.

בנוגע לשיק הראשון, אשר הופקד ביום 6.01.2016 והוחזר ביום 11.01.2016 (יום העסקים הרביעי שלאחר הפקדתו), טוענים התובעים, כי פנו לנתבע בכתב (דוא"ל מיום 7.01.2016, שצורף כנספח א' לכתב התביעה) והתשובה שקבלו הייתה: "הסברתי לך שהשיק של ארומט הוא על תנאי ...רק ביום ראשון אוכל לדעת שוודאות שהוא תקין". התובעים טענו בסעיפים 7-6 לסיכומיהם: התובעים טוענים כי הנתבע הפר חובה חקוקה כלפיהם, זאת בשים לב לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981 ולתקנות שהותקנו מכוחו, וכן בשים לב להוראות הבנקאות (שרות ללקוח) (מועדי חיוב וזיכוי בצ'קים), התשנ"ב-1992 ולהוראות המפקח על הבנקים.

בחוזר נקבע כדלקמן: "עמדתנו בהתייחס לפרשנותם הנכונה של הסעיפים 3 ו-6 להוראות הנגיד שבנידון, היתה – מאז מתן ההוראות ואף בדיונים שקדמו להן – כי הפיכתו של זכוי בגין הפקדת שיק לזיכוי סופי כאמור בסעיף 3 שם, משמעה כי אין הבנק הגובה זכאי לחייב באופן חד-צדדי את חשבונו של הלקוח בגין שיק שחזר, בכל מקרה ובכל ענין. התרופה העומדת לבנק גובה לאחר חלוף המועד הסופי היא אך ורק הגעה להסכמה עם הלקוח או נקיטת ההליכים המשפטיים המתאימים." המסקנה היא, לאור האמור לעיל, כי אין הלכה מחייבת בנושא זה. מחד גיסא, קיימת הוראה מפורשת של סעיף 6 להוראות הבנקאות, לפיה, סעיף 6 המחריג במקרה של שיק מזויף את האמור בסעיף 3 להוראות הבנקאות.

...

אני סבור כי בנסיבות העניין, ובשים לב לתוכן המפורש של סעיף 6 להוראות הבנקאות, ומאחר שמדובר בכספים שנמשכו ע"י התובע מספר 2 מחשבונה של התובעת 1 והושבו לחשבונה של התובעת מספר חודשים לאחר מכן, תוך תיאום עם התובע 2 וללא נקיטת הליכים, כי הבנק הנתבע פעל כהלכה בנושא זה. יחד עם זאת, ובשים לב להגיון ההחלטה בעניין שי לביא מימון שצוין לעיל, ובשים לב לטענה כי מדובר בהתרשלות של הנתבע- יש לבדוק האם נגרם נזק לתובעת 1 בנסיבות העניין.

לפיכך, דינה של טענה זו להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דוחה את התביעה כנגד הנתבע.

כיום החשבון מוקפא (טרם ניסגר), והבנק מסרב להפעילו מחדש מהטעם שאיבד האמון בתובעת (דברי ב"כ הנתבע, עמ' 1 לפרו' שו' 14-16; סיכומי הנתבע עמ' 1).

לכן הבקשה לסגירת החשבון היא "סרוב בלתי סביר" לתת שירות בנקאי – בנגוד לאמור בסעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הבנקאות").

היתנהלות התובעת, אשר נימנעה במכוון מלשתף פעולה עם הבנק וליתן הבהרות ותשובות באשר לפעילות המבוצעת בחשבון, מקור הכספים, פעילות התובעת מול חו"ל וכן העלמת מידע מהבנק באשר להליכים פליליים אשר מתנהלים נגדה בהיבטי הלבנת הון, הביאו לאובדן אמון משמעותי בתובעת כלקוחה.

(1) קבלת פיקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ; (2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה: (א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח; (ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון; (3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;"

צורפה פסיקה הקובעת כי רשימת הדרכים להוכחת סבירות הסרוב אינה בגדר רשימה סגורה וממצה, וכי הפרת חובת אמון מצד הלקוח כלפי בנק, עשוי להוות סיבה סבירה לסגירת החשבון.

...

במילים אחרות לא שוכנעתי כי הבנק עמד בשני התנאים הבאים הנדרשים בכדי ל"הקפיא" או לסגור חשבון, אותם ציינו בסעיף 22 לעיל, כדלקמן: אין די בחשש ערטילאי ו/או אין די בטענה כללית וסתמית, כי קיים חשש ממשי להתנהלות בלתי תקינה בחשבון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הבנק לא הוכיח "סירוב סביר" בהקפאת החשבון של התובעת.

בנסיבות הענין, ולאחר שמצאתי כי גם התנהלותה של התובעת במקרה הנדון לא היתה תקינה, ולאור הספק ממנו נהנתה התובעת, החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

הפרקטיקה המאפשרת אישור "בדיעבד" בהתאם לשיקול דעת היא פראקטיקה נכונה וראויה, ואולם במצבים בהם שב הבנק ומתרה בלקוח ובנסיבות בהם החשבון מיתנהל בדרך פגומה, אין חובה המוטלת על הבנק לנהוג כך. להשלמת התמונה אציין כי נציגת הנתבע טענה כי לא זכור לה ששוחחה עם עורך דינו של התובע בנוגע למקור הכסף שתמורתו הוצג השיק.

האם נפל פגם בהחלטה לסגור את החשבון בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א– 1981 על הבנק חלה חובה לקבל פקדונות כספיים ולנהל חשבונות של לקוחות, למעט במקרה בו הסרוב "סביר". מכך עולה כי אין לסגור חשבון מנוהל במקרה בו לא קיימת הצדקה לסרוב סביר וברוח זו מנוסח גם סעיף 7 להוראת ניהול בנקאי תקין 432 "העברת פעילות וסגירת חשבון של לקוח" (30.12.2020), זאת ועוד ובאשר לסגירת חשבון ללא הסכמת הלקוח נפסק כי המבחן מחמיר יותר ונדרשים נימוקים כבדי משקל במיוחד כדי להצדיק את סגירת החשבון.

לטענתו, הנתבע הישתולל וגרם נזק למוניטין הבנק וחשש לאובדן לקוחות בסניף, באופן המצדיק הפעלת החריג שכן נגרם נזק כספי לבנק.

טענתו הנוספת של ב"כ התובע באשר לדרך סגירת החשבון היא כי לא הופרה הוראת סעיף 20(ב) להנחייה שלפיה על הבנק להודיע ללקוח "מהן הפעולות הנדרשות ממנו בהתאם לאמור בהוראה על סגירת החשבון". במכתב ההתראה נכללה דרישה כללית למסור לסניף באמצעות פקסימיליה הוראות באשר לסגירת החשבון.

...

לפיכך נדחות הטענות באשר ל"שיק החמישי".

לאור האמור נדחית התביעה.

בשים לב לתקלה שנפלה בהתנהלות הבנק ולחובת הזהירות המוטלת על הבנק לנהוג ועל אף ההוצאות המשמעותיות במסגרת הליך זה, אני סבור שמדובר במקרה חריג בו נכון להימנע מהטלת הוצאות על התובע.