נטען כי סילוק היד מתבקש נוכח הפרת הסכמי השכירות בכמה אופנים (סעיף 9 לכתב התביעה):
· אי תשלום דמי שכירות מכוח הסכם השכירות של החלקה, "בכך ששלמו סך של 40 ₪ לחודש", כאשר ההפרש בין מה ששולם בפועל לבין הסכום שהיה צריך להיות משולם עומד על 1,134 ₪ (סעיף 9(ג) לתביעה);
· בניית מחסן בצמוד לדירה, לרבות התקנת מצלמת אבטחה על המחסן (סעיף 9(א) לתביעה;
· בניית פרגולה ופינת ישיבה בסמוך לדירה (סעיף 9(ב) לתביעה);
· הרחבת המעבר בחלקה, ללא הסכמת התובע (סעיף 10 לתביעה).
...
הערה טרם סיום - סייג לכלל הפינוי
הואיל והתובע התייחס בשולי סיכומיו לאפשרות של מתן "סעד מן הצדק" בדמות השתת פיצוי בסך 100,000 ₪ על הנתבעים כתנאי להישארות הנתבעים בדירה, אתייחס בקצרה לסוגיה הנדונה, המוסדרת בסעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר, שם נקבע כי "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו".
בקצרה אציין כי אף אם הייתי מגיע למסקנה בדבר קיום עילת פינוי, הרי שבנסיבות העניין היה מקום לסרב למתן פסק דין שכזה, מטעמי צדק.
סוף דבר
על יסוד המפורט לעיל אני מורה בזאת על דחיית התביעה.
אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים, באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪, אותו יש לראות כהוצאות משפט הנפסקות לטובת אוצר המדינה (סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי), וזאת בתוך 30 ימים אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
