רקע כללי:
עניין לנו בעתירת התובע לפינוי וסלוק יד וכן לסעדים כספיים על רקע הטענה להפרת הסכם מכר מקרקעין (להלן – ההסכם).
בסעיף 7 להסכם נקבע, כי התמורה תשולם במועדים ובשיעורים הבאים:
סך של 350,000 ₪ במעמד חתימת ההסכם, כשבהתאם לכך היתה אמורה להיחתם באותו מעמד בקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים;
סך של 150,000 ₪ בתוך 14 יום מיום חתימת ההסכם;
סך של 1.7 מיליון ₪ לא יאוחר מיום 15.8.20;
יתרת התמורה בסך 175,000 ₪ יאוחר מיום 15.8.20 בכפוף להמצאת כל המסמכים הנדרשים לצורך רישום העברת הזכויות בדירה על שמם של הנתבעים, וזאת בהתאם לפירוט שבסעיף 7(ד) להסכם.
בסעיף 14(א) להסכם נקבע, כי במקרה של הפרת הוראה יסודית של הוראות ההסכם על-ידי צד לו, יהיה הצד השני רשאי לבטל את ההסכם או לידרוש את אכיפתו ו/או כל סעד נוסף, שיעמדו לו לפי כל דין באותה עת.
בסעיף 14(ב) להסכם נקבע, כי במקרה של הפרה יסודית של ההסכם יהיה רשאי הצד המקיים לבטל את ההסכם רק לאחר שנתן לצד המפר התראה או הודעה בכתב על דבר ההפרה והצד המפר לא תיקן את ההפרה בתוך 14 יום מקבלת ההודעה או ההתראה.
בתגובה לכך, הנתבע 1 התחנן בפני התובע להיתחשב בו ובנתבעת בטענה, כי התשלום לרוני ז"ל וכניסתם לדירה בוצעו על ידם בתום לב, מאחר שלא עלה כלל על דעתם, שאבי התובע פעל מולם בכל הנוגע לדירה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של התובע.
...
משעה שנקבע, כי הוראות חוזיות אלו אכן הופרו, הרי שקמה לו הזכאות לסעד זה.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בסעיף 26 לכתב סיכום טענותיהם אודות הצדקה קיימת להתערבות בשיעור הפיצוי.
סבורני, כי ניסוחה הגורף של הוראת סעיף 13(א) להסכם, ולפיה עקב כל איחור בתשלום כלשהו, וללא כל הבחנה בין תשלום בסכום נמוך או תשלום בסכום גבוה, ישולם סכום קבוע מראש בגין כל יום של איחור, מחייב בחינה של פיצוי מוסכם שכזה, האם הוא אמנם מבטא את ציפיות הצדדים בעת כריתת ההסכם בנוגע לנזק שייגרם בעטיה של אותה הפרה.
סוף-דבר:
סיכומם של דברים:
42.1 על הנתבעים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי התובע, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק דין זה;
42.2 על התובע להשיב לנתבעים כתנאי לפנוי הדירה ע"י הנתבעים סך של
350,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.6.20 ועד התשלום המלא בפועל, ובקיזוז סך של 237,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 31.12.20, ועד התשלום בפועל.
