לטענתה, היא מארגנת סיטונית של חבילות נופש לחו"ל ומשמשת כמתווכת בין סוכני הנסיעות, כגון, נתבעת 2 ו/או הנוסעים לבין הספקים השונים, כדוגמת חברת התעופה, מלונות וכדו'.
צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, יחולו בשינויים המחוייבים.
אין להלום מצב בו תיתקבל עמדת הסוכנות לפיה תפקידה מיתמצא במתן שירותי הזמנה, גביית תשלומים ותו לא.
לא זו אף זו, סעיף 15 לחוק החוזים קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעה" — לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
הרי הלקוח המזדמן יוכל לבצע בעצמו את רכישת החופשה בעצמו ובמיוחד קל הדבר בימינו בעידן האנטרנט המאפשר הזמנת טיסות בכל רחבי העולם ואף הזמנת בתי מלון מן הארץ לחו"ל.
יפים דבריו של כב' השופט (בדימוס) שטרסמן בתק 3148/06 אלון בורנפלד ואח' נ' הדקה ה-90 בע"מ ואח', (פורסם באתר נבו):
"ספק בעיני בית משפט זה אם "חזקת התיווך" שספקים וסוכנויות נסיעות מסתתרים מאחוריה כל אימת שהם נתבעים בשל תקלות בהזמנות של נוסעים תמימים מחוץ לארץ, עודנה תקפה לאור התפתחותה של תורת תום הלב בפסיקה בתחום החוזים.
...
טענתם של התובעים כי לראשונה נודע להם על החלפת המלון בשדה התעופה מקובלת עלי כנכונה גם כן. כך גם טענתם כי בעת ששהו במלון "קרמלין" פנו לנתבעת 1 שתסייע להם במציאת מלון חלופי, התואם ברמתו למלון שהוזמן, וזו לא נענתה להפצרותיהם ועקב כך נדרשו, בסיוע אביו של התובע מהארץ, לאתר מלון חלופי, כשמרבית המלונות היו בתפוסה מלאה בשל עונת התיירות שהייתה בעיצומה.
לסיכום:
אני קובעת כי יש לחלק את החבות בין הנתבעות כך שעל נתבעת 1, אשר הזמינה את החופשה מהספקית ועשתה כל שלאל ידה לסייע לזוג בשהותו באנטליה, יש להטיל אחריות בשיעור של 20%.
אשר על כן, תשלמנה הנתבעות פיצוי בסך 5,000 ₪, כולל הוצאות משפט, כדלקמן: נתבעת 1 תשא ב- 20% מהנזקים שנגרמו לתובעים, היינו, סך של 1,000 ₪ ונתבעת 2 תשא ב – 80% מהנזקים, היינו, סך של 4,000 ₪.
