באשר לזכויות הנתבעות, דרשו פצויי פיטורים, פיצויים בגין אי עריכת שימוע ופיטורים שלא כדין, פיצויים בגין אפליה על רקע גילנות דמי חופשה שנתית, דמי נסיעות הפרשות לפנסיה, פיצוי על עגמת נפש, הפרת הסכם לתקופה קצובה ואובדן הכנסות.
הראיות לשכר החלופי עשויות להיות, ולא כרשימה סגורה, שכרו של עובד מקביל אשר ביצע עבודה דומה; טבלת השכר בהסכמים קבוציים רלוואנטיים; שכר ראוי לעובד שכיר באותו מעמד כפי הנלמד ממקורות חצוניים, למשל באמצעות חוות דעת מומחה במקרה שאין עובדים בתפקידים דומים; או ראיות לגבי שכר חלופי שהוצע או נקבע בתום לב וכדין בין הצדדים עצמם, ככל שהיה כזה, הכל בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית.
...
כאמור, איני נדרש לשאלה האם לאור מתכונת העסקתם של התובעים לאורך השנים, יש מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני כנגד הנתבעת, שכן סוגיה זו טרם באה לעולם במועד ניהולו של תיק זה וממילא אין רכיב תביעה כזה, אך בהקשר זה מוצא אני לנכון לציין, כי אילו נדרשתי לכך בתיק זה, סבורני כי היה מקום לפסוק פיצוי גם ברכיב זה, על פי המתווה שנפסק בהלכת כותה, וזאת על מנת להרתיע את הנתבעת מלהמשיך ולהעסיק עובדים אחרים דוגמת התובעים, כנותני שירותים.
אחרית דבר
התביעה מתקבלת ואני פוסק כי בין התובעים לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעסיק הלכה למעשה.
כתוצאה מכך, ובשל הנימוקים שפורטו בפסק הדין, זכאי כל אחד מהתובעים לסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים – 149,988 ₪;
דמי הבראה – 18,900 ₪;
חופשה שנתית – 35,588 ₪;
דמי נסיעות – 20,412 ₪;
הפרשות לפנסיה – 66,232 ₪;
פיצוי בגין עגמת נפש – 20,000 ₪
בנוסף, זכאי כל אחד מהתובעים להשתתפות בהוצאותיו ובשכר טרחת באי כוחו, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהם 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ו- 18,000 ₪ בגין השתתפות בשכ"ט עו"ד (סה"כ 20,000 ₪ לכל אחד מהתובעים).
