למעשה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי עצמו (בחוות הדעת של השופטת שבח; שאר שופטי ההרכב נקטו בדרך אחרת), נתן ביטוי מעשי להתנהלות נציגת חברת הביטוח, כאשר ביסס כאמור את שלילת השבת התגמולים שכבר שולמו על-ידי חברת הביטוח, על היותה 'בלתי צודקת' על-פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; זאת, בשים לב לתרומתה שלה עצמה להפרת חובת הגילוי של המנוח.
...
זאת, הואיל והמנוח אמנם מסר תשובות שאינן מלאות וכנות, לגבי עניינים מהותיים בהתקשרות בינו לבין חברת הביטוח, ואולם לא מתקיים התנאי בדבר מודעותו של המבוטח לכך שמדובר ב'עניין מהותי': "אין חולק כי תשובותיו של המנוח על שאלת המחלות ושאלת המחלות הקשות, לא היו מלאות וכנות. כמו כן, אין חולק כי העניין הנוגע לשאלות שעסקו במחלות הוא עניין מהותי מנקודת מבטה של כל מבטחת סבירה, לרבות הנתבעת. מוכן אני גם לומר כי דרישת הכתב מולאה [...] אך לא ניתן לומר, שלאור הנסיבות בהן נכרת חוזה הביטוח, המנוח היה מודע, בידיעה של ממש, על אף שלא הוסבר לו כלל, כי השאלות אשר נשאל לעניין המחלות, מהוות עניין מהותי".
לאחר מכן, ניגש בית משפט השלום לבחון האם תשובותיו של המנוח, שכאמור לא היו מלאות וכנות, ניתנו 'בכוונת מרמה', באופן השולל לחלוטין את זכאותו לתגמולי הביטוח, בהתאם לסעיף 7 לחוק, ואף מונע, בהתאם לסעיף 8 לחוק, את שלילת התרופות מחברת הביטוח, במקרים המיוחדים המנויים בו. בעניין זה, הסביר בית משפט השלום כי "בבסיסה של כוונת מרמה עומד מניע שלילי של המבוטח להשיג כיסוי ביטוחי, תוך הסתרת נתוניו האמיתיים, מתוך מודעותו לכך שאלמלא הסתירם, עלולה להידחות מועמדותו כמבוטח או קבלתו בעלות גבוהה יותר". בנוסף, הפנה בית משפט השלום לפסיקת בית משפט זה, לפיה הנטל להוכחת כוונת מרמה "מוטל על המבטח, וכרוכה בהוכחת יסודות סובייקטיביים, אשר הוכחתם קשה ביותר [...] ברמת הוכחה גבוהה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל". בהמשך קבע בית משפט השלום, כי חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח כוונת מרמה, וזאת בשים לב למסקנתו שלעיל, כי המנוח כלל לא ידע שהעניינים עליהם השיב באופן חסר ולא כן, הם אכן עניינים מהותיים.
בענייננו, בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי המנוח הפר את חובת הגילוי, מתוך כוונת מרמה.
לא ניתן גם להתעלם מהתוצאה המאוזנת שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, בסופו של דבר.
הבקשה נדחית אפוא בזאת.
