לא לקח את התמונות של מושיקו מהאלבום של התובע בו כתוב שהתובעת צילמה את התמונות, אלא מדף הפייסבוק של מושיקו, ושם זה לא הופיע קרדיט על התמונה;
8) הוא בן דודו של אייל דבשה ולא סיפר זאת כי לא התבקש;
9) הוא לא נותן באתר שלו ובחלק שלו בעתון קרדיט לצלמים, כי אין צורך בכך, והוא מעולם לא התבקש לעשות כן.
הסיכומים:
בסיכומיהם טענו התובעים כי הוכח שהתמונה מהוה יצירת אומנות וזכויות היוצרים בה שייכות להם, הנתבעת הפרה את זכותם המוסרית והחומרית בתמונות, הנתבעת אינה "מפר תמים" ועל הנתבעת לפצותם בגין 4 פעמים בהן פגעה בזכות היוצרים שלהם.
ב-ע"א 23/81 משה הרשקו נ' חיים אורובוך, מב (3) 749, בעמ' 756-757 נקבע:
"ראשית, זכות היוצרים היא בעיקרה זכות למנוע מאדם אחר לקחת לעצמו את פרי עמלו של היוצר... השאלה היא, בכל מקרה, אם קיים ביצירת התובע דבר מקורי במחשבה, בעמל או במיומנות""
ב-ע"א 136/71 מדינת ישראל נ' יצחק אחימן, כו (2) 259 , בעמ' 262 נקבע:
"התובע חייב להוכיח שהנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלו בדרך העתקת יצירתו או חלק מהותי ממנה. אכן. נטל הראיה יכול לעבור על הנתבע אם השוואת שתי היצירות כשלעצמן נותנת מקום. על-פי מידת הדמיון שביניהן, להשערה שהנתבע לא היה יכול לחבר את יצירתו אלא בדרך העתקת מן התובע"
ב-ת"א (מחוזי י-ם) 5068/03 Getty Images Inc נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ (פורסם בנבו, 2.11.03) נקבע שהקלות בשימוש בחומרים מוגנים באתרי אינטרנט והסכוי הנמוך לפעול מיידית כנגד המפר, או הכדאיות בתביעה כנגד המפר, אכן מצריכים מתן הגנה משמעותית לבעל הזכויות ופסיקת פיצוי סטאטוטורי בגין הפרה, על מנת להרתיע את הציבור מלהפר זכויותיו של היוצר.
אני סבור שעצם העלאת התמונות לפייסבוק באופן צבורי, באופן שכל משתמשי פייסבוק המגיעים לאלבום יוכלו לצפות בתמונות, אינו נותן לנתבעת זכות לעשות שימוש מסחרי בתמונות אלו, באופן העוקף את הוראות החוק, מהסיבות כדלקמן:
1) גם אם התובע מאשר לכלל ציבור משתמשי הפייסבוק לצפות בתמונות, אין משמעות הדבר שהוא מתיר להם לעשות שימוש מסחרי והפצה של יצירותיו תוך שלילת הקרדיט וייחוס מידע מוטענה ביחס ליצירותיו;
2) דוקא בשל העובדה שאלבום התמונות שהעלה התובע היה פתוח וחשוף לכלל משתמשי הפייסבוק, הייתה מוטלת על הנתבעת חובת זהירות ואחריות מוגברת מעצם עיסוקה, ומהאופן בו היא השתמשה בתמונות.
...
עבור כל חבילת הפרסום שילם לה מושיקו על פי העדויות סך של 3,500 ₪ לכל הפרסומים יחד, מעבר לכך לא הרוויחה דבר;
9) אין לייחס לתובע אשם תורם מעצם פרסום התמונות בפייסבוק, כפי שטענה הנתבעת;
10) סכום הפיצוי צריך להיות בסכום שיהיה כדי להביא לשלילת הרווח של הנתבעת מפרסום הכתבה ופגיעה מסוימת בכיסה, על מנת ליתן לה תמריץ שלא לחזור על מעשה זה.
בהתחשב בכל השיקולים הנ"ל, סבור אני שפיצוי בסך 7,500 ₪ הינו סביר בנסיבות העניין, והוא משקף הן את הפגיעה בזכות היוצרים והן את הפגיעה בזכות המוסרית של התובע.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן:
1) את הסך 7,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2) את הוצאות המשפט בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
תביעת התובעת נדחית.