הפרת זכויות יוצרים לגבי חלק משיר

שכן, מדובר בתביעה שעילתה הפרה נמשכת של הסכם העבודה ומקופלת בה גם עילת תביעה הנושאת פני עתיד באשר לזכאות לתשלום פיצוי בגין ניזקי ההפרה שיתגבשו רק במועד הפרישה או במועד בו יזקק העובד הפעיל לניצול ימי המחלה בפועל.

על רקע זאת ניתן איפוא לסכם ולומר - כי נוכח ההגנה המתחייבת על אינטרס ההסתמכות, נוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות, נוכח חוסר תום הלב בהתנהלות המדינה שהתנכרה בטענותיה כאמור לאנטרס ההסתמכות של העובדים ונוכח חולשת ההצדקות העומדות לה לעניין טענת ההתישנות לגופה יש לפרש את "ההזדמנות הראשונה" - גם לעניין ההליכים מושא פסק דין זה - כמועד בו היתגוננה המדינה בפני תביעתם של פלצנר ואח' ולראות את התביעה בעיניין פלצנר ואת התביעות שבפנינו כמיקשה אחת וכחלק מאותה "תובענה" כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות.

...

אנו סבורים, כי שונות זו איננה רלבנטית ומכל מקום אינה לגיטימית לצורך יצירת האבחנה לה טוענת המדינה.

סוף דבר לאור כל האמור, אנו דוחים אפוא את כל טענת המדינה בעניין ההתישנות בכל התיקים שהובאו בפנינו.

לאור נימוקינו לעיל, באשר להתנהלות המדינה שגררה את התובעים להליכי סרק מיותרים הרי שאנו מחייבים את המדינה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לכל אחד ואחד מן התובעים בתביעות הפרט בסך של 2,000 ש"ח לכל תובע.

הנתבעת כופרת בטענותיה של התובעת ביחס להפרת ההסכמים וביחס להפרת זכויות היוצרים, וטוענת כי בין התובעת לבינה לא נכרתו הסכמים ולא הושגו הסכמות כאלו או אחרות ביחס לשכרה של התובעת וכי תרומתה של התובעת לנתבעת, זניחה ויש לראות את פעולותיה ככאלו שנעשו כחלק מיחסי הידידות ששררו בין השתיים.

" בעניינינו, למעט הדואר האלקטרוני אותו שלחה התובעת ביום 14.02.2008 ל- Youtube (נספח כ"ו לתצהיר התובעת, עמ' 315) שבמרכזו טענות בדבר הפרת זכויות יוצרים בשני קטעי וידיאו שהאחד מביניהם הוא בשיר "Toxic" לא קיים מיסמך כלשהוא התומך בטענות התובעת כי היא זו שהגתה את הרעיון לבצע גרסת כסוי לשיר ובכך שסייעה בעיבודו באופן המזכה אותה בזכויות בו. כמו כן, בעדותה נישאלה התובעת ביחס לזכויותיה בשיר (עמ' 25 לפרוטוקול) והעידה: "ש. את טוענת שיש לך זכויות על שיר "טוקסיק". כן. את יכולה להגיד לי על מה תרומתך לשיר? כן, אני אחראית על העיבוד של השיר על הרעיון לעשות אותו בכלל כפי שהוא, להפוך אותו משיר פופי, לשיר שהוא יותר בסגנון ביורק.

...

נוכח האמור לעיל לפיו התובעת אינה זכאית לקבל כספים מהלייבל, נדחית התביעה הכספית האמורה.

לאור האמור לעיל נדחית אף תביעה זו. פסיקתא לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

סעיף 46 קובע כי הזכות המוסרית היא זכות היוצר "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר... והכל אם יש באלו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר". ניתן להבין ללבו של התובע על כך שהוא מצר על חיתוך והדבקה של קטעים משיר שייצר, ושהוא רואה בו יצירת אומנות שהיא מכלול אחד, כאשר הדבר נעשה לשם שימוש בתכנית שנויה במחלוקת בציבור, שהתובע לא היה רוצה להזדהות עימה.

זאת ועוד, בלהט גיבוב סוגי הפרות, נשתכחה מב"כ התובעים העובדה שהם העניקו זכויות לניהול יצירותיהם לאקו"ם, שלנתבעת "הסכם שמיכה" עימה, ומכאן שאין הפרה לגבי השמוש בזכויות היוצרים למיניהן הנוגעות לשיר עצמו, אלא רק לשימוש בתקליט בו הוא מופיע ולזכויות הבצוע (לצד הפגיעה ב"זכות המוסרית").

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים.

...

היא הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

לאור כל אלו, החלטתי לפסוק לתובעים פיצוי כולל בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 60,000 ש"ח, ופיצוי נוסף לתובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 25,000 ₪.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת, ואני פוסק לתובעים פיצוי כולל בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 60,000 ש"ח, ופיצוי נוסף לתובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 25,000 ₪.

באשר לסיבת פרוץ השריפה, נקבע בחוו"ד שירותי כבאות מפי עדים שנכחו במקום, כדלקמן: "טארק מחאג'נה (אח של בעלת החנות (אסלם – ר.ח.) ועבד במקום בזמן פרוץ הדליקה): אני הייתי בקופה, היתה אימא ששילמה לי והילד שלה שיחק במצית לקראת סוף הדלפק של הקופה לכיוון החלק הפנימי של החנות.

ביחס לעילה הנזיקית, חב' מקס סטוק מפנה לכך כי התובעת לא העלתה כל טענה כאילו היא חבה בחובת זהירות כלפיה, ומכל מקום אין כל קרבה משפטית בין אותם צדדים היוצרים חובת זהירות כאמור, וזאת לו מהטעם כי התובעת ומבוטחיה לא הכירו ולא הסתמכו על הסכם הזכיינות או על קיומה של חב' מקס סטוק.

וגם זאת, המונח "תופש מקרקעין" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ- "אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". בנידון נפסק ב- ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 766, כדלקמן: המונח 'תופש' מוגדר בסעיף 2 לפקודה, ומשמעותו היא, אדם התופש מקרקעין כדין או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם ובאין אדם כאמור, בעל המקרקעין.

יתרה מכך, תייסיר אישר בחקירתו כי במשך שנה וחצי עובר לארוע השריפה, מוחסן הפר את הסכם השכירות לא רק ביחס לתשלום דמי שכירות כסדרם, אלא גם באי תשלום המע''מ המתחייב עבור דמי השכירות (שם, עמ' 96 שורה 2 לפרוטוקול הדיון) כמו גם החוב לעירייה (שם, עמ' 97 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

...

ההודעה לצד ד' אשר הגיש תייסיר נגד צד ד'1, מוחסן, נדחית בזאת, והמודיע ישלם לצד ד' 1 הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

במסגרת ההודעה לצד ד' אשר שלח תייסיר, אני מחייב את צדדי ד' 2 ו-4 – חב' אלבשיר ו-מאהר – לשפות את המודיע, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחו בתשלום סך של 746,981 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד להיום, ובסה''כ 865,667 ₪.

ההודעה נגד צד ד'5, חב' מקס סטוק, נדחית בזאת, ומשנדחתה ההודעה לצד ג' ששלחה חב' מקס סטוק נגד תייסיר, אזי גם במסגרת ההודעה לצד ד' כל צד יישא בהוצאותיו.

(א) בעיניין הקף ההצמדה ושיעור הריבית הראויה להשתלם נאמר בע"א 741/79 הנ"ל, בעמ' 546: "אשר להקף ההצמדה ושיעור הריבית, נוכל להזקק למבחן הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. ודוק: הזכות להצמדה ולריבית מקורה בדיני ההשבה עצמם, ואין לנו צורך להזקק לחוק פסיקת ריבית והצמדה; אם כי בכל הנוגע לתקופה שלאחר הביטול חלה חפיפה בין שני הדינים". לשאלת היחס בין החוקים השונים עוד אשוב בהמשך הדברים.

הוא הדין בעיניין סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי)-אשר לגביו הסעיף המקביל לסעיף 22 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הוא סעיף 61 (א).

ברוב החוזים, שבוטלו לאחר זמן ואשר יוצרים חובת השבה, מדובר בהחזקה כדין עד לביטול.

...

לסיכום, צדק, לדעתי, השופט המלומד בקביעתה של תחילתה של הריבית ביום תשלום כל סכום למערערים.

מקובלת עלי דעתו של כבוד הנשיא, כי המערכת הנורמאטיבית החוזית היא החלה והמחייבת בענייננו.

למסקנה זו הייתי מגיעה בדרך אחרת משלו.