השאלה איננה כיצד מושמעת המוזיקה, אלא האם היא נקלטת על ידי "ציבור". כדברי המלומד ד"ר א' ח' זליגסון, בספרו יסודות דיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים (תשכ"ג), עמ' 44: "אין ספק כי גם מקבל השידור, אשר משמיע את מכשירו בפני קהל ועדה מבצע יצירה בפומבי, ועליו לשלם תמלוגים ליוצר, בלי להיתחשב בכך אם תחנת השידור מחויבת אף היא לשלם עבור אותו שידור". כך נפסק כי השמעת מוזיקה מוקלטת, באמצעות טלויזיה המוצבת בלובי של מלון, תחשב כ"השמעה בציבור" (עניין מלון דבורה הנ"ל).
אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה חברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער הישתתף בבצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.
...
הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות - דינה להידחות, גם אם ניתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה.
בנסיבות המקרה דנן, כאשר מחד סרבו הנתבעים במשך תקופה ארוכה להסדיר את תשלום התמלוגים לתובעת, תוך שהם נתלים בהבחנות משפטיות חסרות בסיס בין עניינם לבין יתר המקרים בהם נקבע כי השמעת מוזיקה ללא אישור התובעת מהווה הפרה של זכויותיה, אך מאידך, הרווח שהפיקו הנתבעים מהפרת זכויות התובעת, כמו גם ההפסד שנגרם לתובעת מהפרת זכויותיה איננו רב, וזאת במיוחד לאור עיסוקם של הנתבעים והעובדה שהשמעת מוזיקה בחדרי ההמתנה של המרפאות איננה חלק מרכזי בעיסוקם, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 25,000 ₪, ובסך הכל 50,000 ₪ בגין שתי הפרות.
בכך הבאתי בחשבון גם את העובדה שזו התביעה השניה שמגישה התובעת נגד הנתבעים 2-3 באותה עילה ובנסיבות דומות, ושהנתבעים 2-3 התחייבו שלא להפר את זכויות התובעת והפרו התחייבות זו, תוך שהם מעלים טענות חסרות בסיס.בעלותם או ב 4 שםיהיה בשליטתם הן במכון הכושר עמ'להשמיע ערוצי מוסיקהביקש להעביר ערץ.רה.פאות_______________________________________
סיכום
התביעה מתקבלת.
