לאור האמור לעיל ומשלא הובאה כל ראייה בעלת משקל לטענה כי עזרא נותר חייב כסף לחנות בגין רכישות דגים, יש לדחות את טענה זו.
(5) העולה מן המקובץ:
מסיקה רצה לרכוש את החנות הצמודה לחנותו ולא היה לו מימון לצורך כך. לפיכך, הוא פנה לחברו הטוב עזרא, על מנת שירכוש עבורו את החנות בנאמנות ועזרא שילם את התמורה (למעט המע"מ ומס הרכישה) למוכרת והחנות נרשמה על שמו.
זכותו של עזבון עזרא לעכב את העברת החנות עד לתשלום החוב, מעוגנת בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1971 הקובע כי:
"קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה".
שהרי, פאני הפרה את הסכם ההלוואה שבין עזרא למסיקה ולא פרעה את החוב.
כמו כן, הנאמן זכאי לעכב את הנכס שבידו עד לסילוק החוב המגיע לו, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הנאמנות תשל"ט – 1979.
...
יחד עם זאת, מועד העלאת תביעה זו מחלישה מאוד את רצינותה ומכלול הנסיבות מביא למסקנה כי הנטל להוכחת חוב זה לא הורם.
לפיכך, יש לקבל את התביעה שכנגד ולקבוע כי ביום 11.3.14 עמד החוב על 1,940,000 ₪ ולאחר התשלום בסך של 125,000 דולר, בהתאם לשער היציג שהיה באותו יום – 3.473, נפרע סך של 434,125 ₪.
ברם, אין עילת תביעה כנגד חיים ומבורך והתביעה נגדם, נדחית.
