התובע טוען לעושק, הטעייה מכוח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, עשיית עושר שלא במשפט, וכן להצגת מצג שוא, הונאה ותרמית.
מה שנימצא הוא שהתובע כלל לא בדק את הקרקע באמצעות מומחה מטעמו, לא קרא את ההסכם ולא בחן את עסקת המכר מתוך אמונה שלימה בנתבע – אמונה זו הייתה טעות מצד התובע ואין לבית המשפט אפשרות להעניק לו מזור בעיניין זה.
ויובהר: התובע לא טען טענות של העדר גמירות דעת (טענה זו הועלתה בלשון רפה בסיכומי התשובה של התובע בלבד, ומשכך ברי כי אין לראות בכך טענה שהועלתה על ידו) או טענות מסוג "לא נעשה דבר" (Non Est Factum), טענות אשר סביר שאף לא היו מתקבלות בשל הנסיבות החריגות בהן התקבלו בפסיקה.
ביחס לטענת העושק, הרי שזו נטענה כאמור בעלמא וללא כל פירוט או הסבר, כמו גם נזנחה במסגרת סיכומי התובע, ומשכך אינני נידרש לה.
יש לדחות את טענת התובע להפרת תקנות הגנת הצרכן
במסגרת סיכומיו טען התובע גם להפרת הנתבעים את תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי פרטים במכירת קרקע שאינה זמינה לבניה), תשע"ז-2016 (להלן: תקנות הגנת הצרכן).
...
עם זאת, וחרף כל האמור לעיל, מצאתי כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין חתימתו של התובע על הסכם המכר והתקשרותו בעסקה לבין המצג הכוזב שהציגו לו הנתבעים.
במישור המשפטי – אשר איננו מאפשר התנערותו של אדם ממסמכים עליהם חתם (אלא בהתקיים תנאים מסוימים ונוקשים שלא מתקיימים בענייננו) ונוכח הצהרותיו החד משמעיות של התובע במסגרת הסכם המכר, כמו גם העובדה שמדובר בהתנהלות בלתי סבירה המאיינת כל קשר סיבתי בין המצגים לפעולות שנקט התובע, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין ונוכח כל האמור לעיל, ובמיוחד נוכח התנהלות הנתבעים, לא מצאתי לפסוק הוצאות משפט לטובתם.
