הפרת הבטחת נישואין או פרידה בהסכמה

מאחר שהתובעת ראתה במחווה האהבה שהעניק לה כהצעת נישואין והחלה לפרסם זאת כך, הוא נגרר אחר המניפולציה שיצרה והסכים לתכנוני החתונה שלה.

הפרת ההבטחה להנשא – הדין החל ויישומו על המקרה שלפנינו המשפט הישראלי רואה בהבטחה להנשא כחוזה מחייב, כאשר תוכנו של החוזה נבחן באופן קונקריטי (ראו ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209, 220 (2004; להלן – עניין פלונית).

אמנם, נאמר כי התובעת היא שביטלה את החתונה, אולם לטעמי, על פי המבחן האובייקטיבי לא ניתן לראות בפירסום האמור משום הוצאת לשון הרע, בפרט כאשר ניכר כי בהקשר בו הדברים נאמרו, הדגש הושם על ניסיונו של אדם לצמצם את הנזקים הכספיים שנגרמו לו בעקבות הפרידה וכך יש להתייחס לדברים אלו.

...

לאור האמור, ומכיוון שאין המדובר באמירה המהווה משום לשון הרע, דין התביעה גם במישור זה להידחות.

לסיכום דין התביעות להידחות הדדית.

התובעת תשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪ לנתבע מס' 1 ובסך של 7,000 ₪ לנתבעת מס' 3.

תביעה על סך 49,940 ₪, בטענה כי הנתבעת נטלה תכולת דירה שנרכשה ע"י התובע, ללא הסכמתו ולאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון (33,800 ₪ עלות הרכוש וסך נוסף של כ-16,000 ₪ בגין עגמת נפש והוצאות), וכן תביעה שכנגד ע"ס 75,000 ₪ בטענה כי התובע הוציא דיבת הנתבעת בהגישו כנגדה תלונת שוא בגין גניבה, שעה שהתובע הוא שנטל את תכולת הדירה, שהנה רכוש הנתבעת, ובטענה למצגי שוא ומעשי הונאה ומרמה שעשה התובע כלפי הנתבעת, לרבות ניהול מו"מ לכריתת חוזה נישואין שלא בתום לב. (התובע והנתבע שכנגד, להלן: "התובע", הנתבעת והתובעת שכנגד, להלן: "הנתבעת").

לטענת התובע בשיחה טלפונית עם הנתבעת אמרה לו הנתבעת כי הציוד נילקח על ידה לנוכח פרידתם ואף נמכר וטענה כי התובע אף הצהיר כי תכולת הדירה נרכשה עבורה.

יפים הדברים שנאמרו בסוגיה הנושקת לענייננו ואשר אף הוזכרה כעילה שאינה הפרת הבטחת נישואין של ממש, כי אם ניהול מו"מ לכריתת חוזה נישואין שלא בתום לב, בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209, מפי כב' הש' (בדימ', כתוארו דאז) א' ריבלין: "בסופו של דבר, נראה כי הקושי המרכזי שבעילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין טמון בניסיון לכפות את דיני החוזים, הר כגיגית, על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. קושי זה מטיל ספק בעצם טיבה של הבטחת הנישואין כחוזה.

...

לפיכך, לא מסורה סמכות השיפוט העניינית לדון בתובענה זו לבית המשפט לענייני משפחה, כי אם לבית משפט זה. בכל הנוגע לשאלת פסיקת ההוצאות נשוא החלטתי מיום 2.11.14, לנוכח ההבהרות שנפרשו בהרחבה ע"י ב"כ הנתבעת בבקשתו לעיון חוזר בהחלטתי הנ"ל, בצירוף להשלמת הטיעונים שנעשתה בפתח ישיבת ההוכחות בהתאם להחלטתי מיום 5.11.14, הבהרות וטיעונים שלא נסתרו בתגובת ב"כ התובע שנמסרה הן בכתב והן בפתח הישיבה, ולרבות בנוגע למצבו הרפואי של ב"כ הנתבעת ולמועד בו פגש קודם למועד הדיון בב"כ התובע, מצאתי כי ישנה הצדקה מניחה את הדעת להורות על ביטול חיוב הנתבעת בהוצאות כפי שנפסקו בהחלטתי מיום 2.11.14.

החלטתי מיום 2.11.14 בנוגע לחיוב הנתבעת בהוצאות מבוטלת.

מכל המקובץ – התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

אם כן, העילה של הפרת הבטחה נישואין הוכרה כעילה חוזית ולא עילה נזיקית בגין תרמית או מצג שוא, כאשר מכוח העילה החוזית יש לבחון האם כתוצאה מהפרת החוזה נגרמו לצד השני נזקים ממוניים כגון הוצאות שהוציא אחד הצדדים לחוזה וזאת בנגוד לפצויי קיום שהרי לא ניתן לכפות על צד להתחתן או להיות בקשר זוגי עם מי שהוא אינו מעוניין בו. בדומה, ניתן לבחון, האם גם בעניינינו ניתן לחייב בתשלום פיצויים את הצד שהפר את ההבטחה לצד השני וזאת בגין ההפסדים הכספיים שנגמרו לו עקב הסתמכותו על הצד השני וההוצאות שהוציא מכוח הסתמכות זו. לצורך כך, יש לבחון מה היתה טיבה של ההסכמה בין הצדדים בעיניין הבאת ילד משותף לעולם ובענין הליכי הפריה חוץ גופית.

במילים אחרות, הוסכם ביניהם, כי לא יביאו ילד במצב של פרידה והתובעת אף הודתה כי לא היה בכוונתה להביא ילד למסגרת חד הורית, ללא נישואין, אלא לתוך מערכת זוגית של תא משפחתי שלם.

...

( לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מניעה לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת של הטיפול האחרון שכן למרות שהורי התובעת מימנו עבור הצדדים את עלות הטיפול האחרון, אין להתעלם מכך כי כספים אלו ניתנו לתובעת לנוכח רצונם המשותף של הצדדים להביא ילד לעולם ותוך הסתמכות על מצגיו של הנתבע לעבור את התהליך הזה יחדיו.

לסיכום, בנסיבות דנן, הגם שהתובעת חשה פגועה ומאוכזבת מהודעתו של הנתבע, איני סבורה כי יש להעניש את הנתבע על התנהלותו וכפועל יוצא אין לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש ואכזבתה ממערכת היחסים לאורך השנים שבהם עשו הצדדים ניסיונות משותפים להביא ילד לעולם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת סך של 22,000 ₪ עבור השתתפותו בעלות הטיפול האחרון בלבד.

ישיבות ההוכחות נפרשו על שלושה מועדים ובסיומן, בישיבה נוספת, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. דיון כותרת התביעות אשר הגישו הצדדים זה כנגד זה הנה "הפרת הבטחת נישואין". אכן, כפי שמוסכם על שני הצדדים, הדין בישראל רואה "הבטחת נישואין" כחוזה מחייב לכל דבר ועניין, חוזה שככל חוזה גם מקנה עילת תביעה במקרה של הפרה.

בשלב זה סברה איילת כי עומדת לה הזכות להבטיח מראש את זכויותיה למקרה של פרידה ולמקרה שלאלון לא יהיו כספים לשלם לה, שלכן היא זו שעמדה על הסדרת התחייבויות אלו מראש וכתנאי לקיום החתונה.

כפי שהובהר לעיל, רק ביום 19.2.10 הסתבר לצדדים כי החתונה המיועדת לעוד 3 ימים – בוטלה, כאשר עד אותה, למרות המחלוקות הקשות, אף לא אחד מהצדדים ביטל את החתונה או הודיע קטגורית כי הוא חוזר בו מהבטחת הנישואין.

לכל היותר ניתן לראות בהתנהגות אלון ניסיון לשוב ולנהל מגעים לקראת הסכמה חדשה להנשא, אם כי קשה לקבל את הטענה שניסיונות אלו נעשו בכנות ביחס לאשה אשר לפי תאורי אלון ממש בזה לו. זו אפוא התוצאה של בירור העובדות – החוזה אשר כרתו הצדדים להנשא זה לזה, אותה "הבטחת נישואין" הדדית, בוטל בהסכמה הדדית.

...

וכשאלו העובדות, כשכך חשים הצדדים זה כלפי זו, אין אלא לתמוה: האם כך רואים זה את זה בני זוג המבקשים באמת ובתמים להינשא? האם במצב שכזה ניתן לראות מי מהם כצד תמים ואת האחר כקרבן? – סבורני שלא.

אומנם, בימים ובחדשים שלאחר מכן ניסה אלון להשיב הגלגל לאחור וזכה בכתף קרה, אך אין בכך כדי להשליך על המסקנה בדבר ביטול החתונה ברצון משותף ביום 19.2.10.

אשר על כן אני מחליט לדחות את התביעות שהגישו הצדדים זה כנגד זה וכי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

השניים לא התגוררו בדירה, אלא ביחידת דיור שבבעלות אם האישה, נפרדו כארבע שנים מתחילת הקשר על רקע משבר אמון שהתעורר ביניהם, ואז עבר האיש להתגורר בדירה.

המדובר איפוא במקרה ייחודי ונסיבתי, הנסמך על ההלכות הנוגעות לשיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג והפרת הבטחת נישואין.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט (כתוארו אז) ר' סוקול בהסכמת השופטים מ' רניאל וי' קראי-גירון) התערב בקביעותיו של בית משפט השלום בשלושה עניינים: האחד, נקבע כי התובע לא הוכיח שאי-אפשר לחלק את החלקה בעין, ולכן יש להחזיר את העניין לבירור משלים בסוגיה זו; השני, נקבע כי בכל מקרה לא היה מקום לכפות מכירה בין הצדדים, אלא להורות על היתמחרות חיצונית; השלישי, הרלוואנטי לענייננו, נוגע לתחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

...

כתב ההגנה המתוקן הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי, מניעות, חוסר תום לב ונזק ראייתי.

לא הובאה כל ראיה מזמן אמת למתן רשות בלתי הדירה לשימוש בלעדי בחלקה כולה זולת גרסתה של הנתבעת בעל פה, ובה אין די. המסקנה העולה מן האמור היא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח הסכמה בלתי חוזרת מצד ויולט לרשות שימוש בלתי הדירה של יחזקאל בשטח החלקה כולה, לא כל שכן הסכמה של ויולט לרשות שימוש בלתי הדירה לנתבעת עצמה.

משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח תנאי מהותי זה של הלכת מובאריכי, התוצאה היא שלא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ושיש להורות על מכירת הנכס כפנוי.

חריג לכלל, המאפשר להתנות פינוי בפיצוי, חל במקום ששיקולי צדק מטים את הכף בבירור לעשות כן, בעיקר שהמחזיק עלול להיוותר ללא קורת גג. בענייננו החריג לא נטען, לא הוכח, והמסקנה המסתברת היא אחרת: הנתבעת תקבל מחצית משווי הזכויות במכירה, ולטענתה היא יש לה זכויות גם בדירה בבת ים כך שיש לה מקור הכנסה נוסף, ויש באפשרותה גם לעתור לפירוק השיתוף בזכויות באותה דירה ולקבל את חלקה מהמכירה גם שם. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, דין התביעה לפירוק שיתוף להתקבל במובן זה שיש להורות על מכירת הזכויות של התובעת והנתבעת בחלקה, המתבטאות, מעבר לזכויות הרשומות, גם בזכות להחזיק באופן ייחודי בחלק של החלקה שהנתבעת מחזיקה בו (יתרת החלקה מוחזקת באופן ייחודי על ידי סליטרניק) לכל המרבה במחיר ועל חלוקת הפדיון בין התובעת והנתבעת.