הפרת הבטחה חוזית בעל פה

למען הנוחות ייקראו הפרוטוקולים של הדיונים בתיקו של גיא אליהו "אליהו". הבטחת מנהלית התובע טוען החל לעבוד במעון בעקבות הבטחתו של מר סיידוף כי ייקלט כעובד מדינה, וכי התחייבותו זו של מר סיידוף השתכללה לכדי הבטחה מנהלית תקפה, כי גם אם יימצא כי הבטחה מנהלית לא קרמה עור וגידים, קיים השתק של הרשות מכוח הבטחתה אשר גררה הסתמכות, וכי גם אם לא היה מר סיידוף בעל הסמכות להבטיח הבטחה כאמור, הרי נחזה להיות בעל הסמכות לעשות כן. התובע טוען כי בגין הפרת הבטחה זו הוא זכאי לפצוי.

הטעה מוסיף התובע וטוען טענה חלופית, כי אם לא תיתקבל טענתו כי הופרה ההבטחה המנהלית שניתנה לו, עומדת לו עילה חוזית מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים) שהנה עילת הטעה.

זאת, בשל העלמת מידע והצהרה כוזבת שניתנו לו בשלב הטרום חוזי בעל פה בכתב או על ידי היתנהגות.

...

העובדה שבסופו של דבר לא ניתן היה למלא אחר כל בקשותיו של התובע ותקוותיו לתקן קבוע אינה מצדיקה את מתן הסעדים המבוקשים.

לסיכום – התביעה לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע נדחית.

סוף דבר - המדינה תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 75,000 ₪ בשל הטעיה ובשל הפרת הוראות חוק הודעה מוקדמת; פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין עגמת נפש בשל העסקה פוגענית במעון ראש הממשלה.

התביעה לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע נדחית.

"השאלה מתי מצג נהיה לתניה חוזית היא שאלה מורכבת, הקשורה בין היתר גם לפרשנות החוזה על-פי כוונת הצדדים או על-פי מבחנים אובייקטיביים .... ואמנם, התמונה העולה מן הספרות ומן הפסיקה משקפת את מורכבות הסוגיה, כשריבוי המבחנים מצביע על גישה פרגאמטית בעלת מגמות סותרות" (כב' השופט אנגלרד בע"א 8737/00 שלפרד חברה לפיתוח ובניין בע"מ נ. ז'אק [פורסם בנבו] (להלן: "שלפרד"); וכן ע"א 5888/08 אלרומלי נ. החברה הכלכלית לפיתוח רהט בע"מ [פורסם בנבו] והאסמכתאות שם).

התשובה שלנו לאשר הוצע על ידי בית המשפט היא חיובית, דהיינו הקביעות העקרוניות אשר יינתן להם תוקף של פסק דין במסגרת העירעור יכילו את ההיבטים הבאים: קביעת בית משפט קמא שאותן הבטחות נטענות לרבות הקשור לנושא הקיר אינן חלק מהחוזה ויש תוקף לטענת הפטור שהחוזה ממצה ולכן לא ניתן לראות בכך הפרת חוזה וכי גם אם יש הפרה של סעיף 12 (נושא תום לב) הפיתרון הוא בהתאמת דמי השכירות לפי חוק השכירות והשאלה אולם אין הדבר מצדיק ביטול החוזה מעילה זו. עם זאת, למרות ההשגות שיש לנו בנושא הפצוי לא נעמוד על ההיבטים הכספיים – כל זאת בהמלצת בית המשפט.

בע"פ 515/71 אברהם קאופמן ואח' נ' מ"י פד"י כו (2) 429, 434 קובע השופט י' כהן כי: "הלכה פסוקה היא, הן לפי הדין הפלילי והן לפי דיני חוזים, שהודעה המגזימה בשבח הסחורה איננה בהכרח מירמה, כי כך דרכם של נושאים ונותנים, שהם מהללים את סחורותיהם, והצד שכנגד אינו מושפע בדרך כלל על ידי דברי שבח אלה". וכן ראה: תא (חי') שלמה ודפנה גיגי נ' פנורמה הצפון - חברה לבניה בע"מ, כב' השופטת ש. שטמר: בתא (חי') 948-98 שלמה ודפנה גיגי נ' פנורמה הצפון – חברה לבניה בע"מ, (פורסם בנבו), בסעיף 30 קובעת כב' השופטת ש. שטמר כי: "הבניין מתואר בפרוספקט בביטויים כמו "איכות של חיים בפרוייקט יוקרתי", "ביניין לובי מפואר", "איכות בניה וגימור מעולים" ועוד.

בצד האמור, לא ראיתי כאמור לקבוע כי מדובר בהתחייבות מצד נצבא, שהפכה לתניה חוזית מחייבת, מדובר במצג במהלך המו"מ שהופר, וללא הסבר מצד התובעת, ושיש בו לזכות כל אחד מן השוכרים, בהתאמת דמי השכירות ששילם, כל שוכר לפי נסיבותיו הפרטניות, לרבות פרוטוקול מסירה, תוספות או שינויים בהסכם הבסיסי, מיקומו המדויק, אורך תקופת ההחזקה, אופציה ככל שמומשה, אפשרויות יציאה אחרות מן ההסכם, ונסיבות העזיבה למועדה, וכאשר אין באמור למצות.

...

למעשה, חוזי השכירות עוסקים בעיקרם בדוכן עצמו, בלתי סביר בעיניי ששוכר, יתחייב לשלם שכירות בגובה עשרות אלפי ₪ לחודש, בגין שטח מצומצם, של דוכן או חנות קטנה, וכאשר העניין תלוש מסביבת הדוכן והנגישות אליהם, בקניון בכלל, ובמתחם החדש בפרט, רכיב עצם הקמת המתחם, נגישות, ומסלול תנועת קהל, הוא עניין בסיסי בהקשר זה. אני מקבל את טענת הנתבעת, בינשטוק וסמארט, שמסיבות הקשורות בתובעת, הוצאתה לפועל של התוכנית להקמת המתחם לא באה למימוש.

אני מקבל עמדת הנתבעת, וכפי שנקבע גם בתיק דדון, שהתשריט שצורף לכל אחד מן ההסכמים, לא יכול להוות יחד עם שאר תניות ההסכם, תניה חוזית מחייבת לעניין הקמת מתחם חדש, מפואר, שוקק חיים ונוצץ, העניין אינו מפורט דיו שם. יחד עם זאת, יש בתשריט, לחזק טענת השוכרים לגבי מצג שעל בסיסו, בין השאר, התקשרו בהסכמים עם הנתבעת ובקשר למתחם דוכנים וחנויות שלם, ולא רק בהקשר לחנות או דוכן בודד.

סיכומי הצדדים בהקשר זה - דרך החישוב הכספי בתיקים הנדונים לביצוע ההתאמה הנדרשת, נעדרים התייחסות מפורטת, ולכלל המשתנים והסעדים המבוקשים, ובקשר לכל אחד מן הדוכנים/חנויות נשוא התיקים שבפניי, משכך ומשנקבע בעניין רק כעת, אני מחליט, ועל מנת לאפשר מיצוי טענות בקשר ליישום כספי של ההתאמה שנקבעה, ומבלי שהדבר יפגע בקביעות לעיל ו/או יהווה פתח לטענות מחודשות בהקשרן, להורות על הגשת סיכומים משלימים של הצדדים, ולעניין היישום הכספי של הנקבע כאן, ולפי החומר הקיים בכל תיק, אורך הסיכומים המשלימים בכל תיק ובהקשר האמור יהיה עד 6 עמודים לכל צד. התובעת בתיק זה תגיש השלמה בתוך 45 יום מקבלתה פסק דין חלקי זה והנתבעים בתוך 45 יום מקבלתם השלמת התובעת.

בפסק הדין באותה עתירה, עמד כבוד השופט א' קולה על כך שבאת כוחם של עבאס הסכימה שהעתירה תימחק "ואולם תישמר זכותה להגיש תובענה לביהמ"ש המוסמך, תובענה שענייניה בטענות בתחום המשפט הפרטי והקנייני, לרבות הפרת הבטחה שלטונית, זכויות קנייניות וכד'". השופט קולה עמד על היתנגדות סלאח למחיקת העתירה להבדיל מדחייתה, אך מחק את העתירה.

למצער, ליתן צו הצהרתי הקובע כי לא ניתן להפקיע על-אתר את זכותם של התובעים להחזיק במקרקעין, וכי יש להעניק להם שהות ממושכת לשם מציאת מקרקעין חלופיים או להציע להם דיור חלוף; ליתן צו הצהרתי לפיו הנתבעים 2-1 פעלו שלא כדין ותוך פגיעה בזכויותיהם החוזיות והקנייניות של התובעים שעה שהציעו את המקרקעין [במלואם, כולל 500 המ"ר המובטחים לתובעים] לנתבעים 3-4, תוך רמיסת זכויות התובעים, ולמצער היתעלמות בוטה מהן; לקבוע כי הנתבעים 2-1 עוולו בתובעים, בין אם בשל רשלנות, או בשל הפרת חובה חקוקה, או בשל הפרת חוזה בעל-פה או בשל הפרת התחייבות שלטונית באופן המקים להם זכות אכיפה, ולמצער פיצוי; לקבוע כי הנתבעים 4-3 עוולו בתובעים, בין אם בשל רשלנות הנובעת מיחסי שכנות ובין אם בשל גרם הפרת חוזה בין התובעים לבין הנתבעים 2-1".

...

נדחית גם כן טענת עבאס לפיה בכך שבית המשפט לעניינים מינהליים הפנה אותם לערכאה אזרחית, קנויה לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה.

לאור כל האמור בפסקה זו, ההוראה בסעיף 79(ב) לחוק לפיה בית המשפט הנעבר "לא יעבירנו עוד" למרות חוסר סמכותו העניינית, לא תסייע לעבאס כאן.

התוצאה היא, שאותו החלק מההצהרה המבוקשת בסעד ג' ברשימת הסעדים בכתב התביעה המתוקן לפיו, הצעת המקרקעין במלואם כולל 500 מ"ר המובטחים לעבאס כנטען היתה "שלא כדין" (מעבר לפגיעה הנטענת בזכויות חוזיות וקנייניות), נדחה על הסף.

לנתבעים גם תהיות מדוע הם מתבקשים לפתע לפנות את המושכר, ובפרט כאשר טובת הציבור אשר אמורה להיות לנגד עיני התובעות (העשרת הקופה הציבורית), על פני הותרת הנכס "עזוב וללא הועיל". לטענת הנתבעים, התובעות באמצעות נציגיהן לרבות המנכ"ל, הבטיחו להם הבטחות בע"פ שאינן מעוגנות בהסכם השכירות והם הסתמכו עליהן.

מצב המושכר היה ידוע לנתבעים היטב טרם שחתמו על הסכם השכירות וכן הצורך בבצוע עבודות להתאמתו לצרכיהם, כמו גם אומדן עלותם, זאת ובעיקר בהיתחשב בכך שהנתבע הנו בעל מיקצוע בתחום השיפוצים.

מבלי להאריך בכתובים אציין כי אף אם טענה זו של הנתבעים נכונה (המוכחשת ע"י התובעות), אין היא יכולה לשמש טענת הגנה ראויה מפני תביעת הפינוי (במקרה של טענה על סיום תקופת השכירות החוזית), אלא במסגרת תביעה כספית-חוזית ככל שתוגש ע"י הנתבעים נגד חכ"ל, על יסוד טענתם להפרת הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הקודם.

הפרת הבטחה שלטונית הנתבעים טוענים כי מנכ"ל חכ"ל הקודם, מר בן מיוסט, הבטיח לנתבע אישית שהוא יישאר במושכר שנים רבות ללא הגבלה (כל עוד הוא עומד בתנאי השכירות), וזאת עוד לפני חתימת הסכם השכירות, והם הסתמכו על הבטחה זו, שהנה הבטחה שלטונית מצד גוף צבורי, במסגרת שיקוליהם לשכור את המקום ולהשקיע בו כספים לשם התאמתו למטרת השכירות.

...

למעלה מן הדרוש אוסיף ואציין כי ככל וטענת הנתבעים הינה כי ההבטחה השלטונית מתייחסת להבטחת מנכ"ל חכ"ל הנוכחי (מר בן שלוש) לאפשר להם להמשיך ולהחזיק במושכר כל עוד לא יחלו התובעות בעבודות השיפוץ של המבנה בחוף הארגמן, הרי שמקובלת עלי טענת התובעות בסיכומיהן כי בנסיבות האמורות אין מדובר בהבטחה שהופרה, אלא בהסכם שכירות שתנאיו שונו, לאור שינוי נסיבות, בהסכמת הצדדים (חתימתם על נספח ו' 7 לכתב התביעה בדבר הארכת תקופת השכירות עד ליום 30.11.19), לאחר שתכנית התובעות לשפץ את מבנה חוף הארגמן שתוכננו לתחילת שנת 2018 בוטלו/הושהו על ידן למועד לא ידוע.

תקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח – 1987 הנתבעים טוענים בסיכומים כי מאחר והשקיעו ממון רב בשיפוץ הנכס והבאתו למצבו הנוכחי, עם מוניטין וקהל לקוחות, זהו המקרה שבו התובעות צריכות להתחשב בנסיבות המיוחדות של תיק זה, ולאפשר לנתבעים להמשיך ולהחזיק בנכס וזאת מכוח תקנה 3 (2)(ט) לתקנות הנ"ל. אין בידי לקבל טענה זו. מעבר לכך, שמדובר בטענה שהועלתה ע"י הנתבעים לראשונה בסיכומים, ולפיכך דינה להידחות בהיותה מהווה משום שינוי/הרחבת חזית אסורה, הרי שלא הוכחה תחולת תקנה זו על נסיבות תיק דנן, שכן תקנה זו מאפשרת לעירייה להתקשר בחוזה ללא מכרז כשמדובר במקרקעין שהם דירת מגורים או בית עסק המועבר למחזיק בהם או ליורשיו מכוח השכרתם במשך 10 שנים לפחות.

סיכום מכל האמור לעיל, אני מחליט: אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר נשוא התיק דנן.

נקבע כי המשיב קיבל הבטחה בעל פה כי המבקשת תספק לו ולמשפחתו חדר בתקופה המבוקשת וחוזה בעל פה הוא חוזה לכל דבר.

כמו כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא כי המבקשת הפרה את ההיתחייבות החוזית כלפי המשיב, שכן כפי שקבע בימ"ש קמא בנסיבות שנוצרו, בהן בית מלון אחד כן היה פתוח, היה על המבקשת לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות הן בכתב והן בעל פה כלפי המשיב.

...

יחד עם זאת המבקשת טענה כי הציעה למשיב מספר מועדים חלופיים אך הוא בחר שלא לנצל אפשרות זו. בימ"ש קמא קבע לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים כי דין התביעה להתקבל בעיקרה.

בנוסף נקבע כי המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ונקבע כי לא נמצאה כל הוכחה לטענה לפיה עלות אובדן ימי חופש כביכול הסתכמה בסך של 6,000 ₪.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.