במאמר מוסגר אציין כי על פי היתרשמות הקב"נית מיום 20.3.2002 (ת/11), המערער לא סבל מ-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) על פי ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה-DSM, מאחר שהמערער לא היה תחת אש ולא היה חשוף לארוע הטראומטי באופן ישיר, אלא חווה רגשות אשם ויתכן שמדובר בתגובת אבל.
בחוות דעתו של פרופ' טיאנו מטעם המערער, נכתב כי השילוב בין אישיות גבולית, תיסמונת פוסט-טראומטית, תמונה קלינית של דכאון ושימוש בחומרים ממכרים (כמו אלכוהול, קנביס וכדורים שונים שהחל המערער לצרוך לאחר שניפגע ברגלו בעקבות תאונת הדרכים שעבר), "מוריד את כמות כוחות האני של הנאשם, את היכולת להיתמודד עם תיסכול וגירוי חצוני פרובוקטיבי לאפס", ופוגע ביעילותם של מנגנוני ההגנה.
...
טענותיו של המערער
על מנת שלא להשאיר את הקורא במתח, אקדים ואומר כי בסופו של יום נקל היה עלי להגיע למסקנה כי לא דובים ולא יער, ומאחורי הפראזות והמילים הנשגבות אין מאומה.
לאחר שעיינתי בהודעות שצורפו ובנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, אומר בקצרה כי לא מצאתי בבקשה ממש, אם כי איני רואה כל מניעה להגשתן של ראיות אלה, ואף המשיבה לא התנגדה לכך.
אוסיף ואומר כי המסקנה של פרופ' טיאנו, לפיה בשל אותה תנועת יד מזלזלת כביכול מצד המנוח, קרסו שיקול הדעת, ההגנות והכוחות של המערער והוא נקלע להתנהגות אימפולסיבית, אינה תואמת את העובדות לפיהן המערער ביצע בדיוק את מה שאיים לעשותו מספר ימים ומספר שעות לפני האירוע.
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
