הפרעה לשוטר במילוי תפקידו מה העונש הצפוי

בתום ישיבת הטיעונים לעונש מיום 23.2.21 הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות, מבלי שהייתה בכך משום הבעת עמדה באשר לעונש הצפוי לו. בחוו"ד הממונה על עבודות שירות מיום 4.4.21 נמצא הנאשם מתאים לריצוי עונשו בדרך זו. בתום דיון המשך מיום 13.4.21 נעתרתי לבקשת הנאשם והוריתי על הפנייתו פעם נוספת לשירות המבחן.

רע"פ 2054/18 היתם רבאיעה נ' מדינת ישראל (12.03.2018): המבקש הורשע על פי הודאתו, בבצוע עבירות גניבת רכב, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה פוחזת ברכב ונהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף.

...

הערעור נדחה.

הערעור נדחה.

אינני מקבל את טענת הנאשם כי חלקו בעבירה נמוך משל שותפו.

לאחר שנתתי דעתי לשיקולים המנויים בסעיף 40ג(א) וסעיף 40ט לחוק העונשין, לאור הממצאים עליהם עמדתי לעיל ולאחר שבחנתי את מדיניות הענישה הנוהגת, מצאתי לקבוע מתחם ענישה בין 24-12 חודשי מאסר.

עילת מעצר זו מוגברת בהנתן כי העונש הצפוי לו ככל שיורשע בדין הנו משמעותי נוכח ריבוי והקף העבירות, חומרתן והשיטה בה בוצעו.

עילת המעצר בעיניינו מוגברת יותר בהנתן עברו הפלילי הכולל 3 הרשעות כולן בעבירות רלוואנטיות לענייננו, עבירות של הסעת שב"חים, כך למשל הרשעתו מיום 1.2.2015 בעבירות של הסעת שב"ח והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בגינה נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, הרשעה משנת 2014 במספר תיקים במספר עבירות של הסעת שב"חים, לרבות הסעת 6 שב"חים ויותר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפה סתם ואיומים, בגינן נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל וכן הרשעה משנת 2013 בעבירות של הסעת שב"חים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית.

...

גם בעניינו של משיב זה סבורתני כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, לפיכך איני מוצאת מקום להידרש לבחינתה של חלופת מעצר פרטנית ולכן אני מורה על מעצרו עד תום ההליכים במשפטו.

עצמת המסוכנות ממשיב זה הינה גבוהה באופן מיוחד והיא נובעת מעברו בשילוב של המיוחס לו, עצמת הראיות נגדו ועברו הפלילי ומסקנתי הינה כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, לפיכך איני מוצאת מקום להידרש לבחינתה של חלופת מעצר פרטנית, מכאן שאני מורה על מעצרו עד תום ההליכים במשפטו.

המזכירות תעביר העתק החלטתי בצירוף כתב האישום לשירות המבחן אשר יערך תסקיר מעצר בעניינו של משיב 6 עד מועד הדיון הנדחה.

ההליך בבימ"ש קמא: הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של איומים (3 עבירות) לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), חבלה במזיד ברכב בצוותא לפי סעיף 413ה לחוק העונשין ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין, נהיגה בזמן פסילה (פסילת בימ"ש) לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961, נהיגה ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970 והפרעת שוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

משעה שיצר ביהמ"ש ציפייה בקרב הנאשם בנוגע לעונש הצפוי לו, ככל שיודה בכתב האישום המקורי, היה על ביהמ"ש לעמוד בציפייה זו. העובדה כי ביהמ"ש קמא נקט בצעד חריג והאריך מאסר מותנה לצד הטלת עונש מאסר בפועל, מלמדת כי אף ביהמ"ש קמא שאף להגיע לתוצאה עונשית ראויה, זאת משום שידע שאנטרס ההסתמכות של המערער נפגע.

...

בהתאם אנו מורים כי ככל שהדבר נוגע לעבירות אלימות פיזית או עבירות פגיעה ברכוש הנעברות על רקע אלימות במשפחה יגזר על הנאשם עונש של 10 חודשי מאסר והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירות אלו בתוך שלוש (3) שנים מהיום.

בכפוף לתיקונים המפורטים אנו מורים על דחיית הערעורים, זאת פרט לתיקון הפגם שנפל בגזר הדין של בימ"ש קמא בנוגע לתנאי בן 10 החודשים ומורים על הפעלת התנאי בן 10 החודשים באופן חופף למאסר שנגזר בתיק זה ולמאסרים המותנים שהופעלו.

עוד אנו מורים על שינוי עונש המאסר המותנה, כפי שפורט לעיל.

ז. ע"פ 193/14 פאדי נסראללה נ' מדינת ישראל (26.10.2014) - נאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; והתפרעות שסופה נזק לפי סעיף 157 רישא לחוק העונשין, כל אלה בצוותא, בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין.

הבאתי בחשבון את פגיעת העונש הצפויה בנאשם ובמשפחתו, בפרט בילדיו הקטינים, כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים ומגורמי החינוך, אשר הגישה ההגנה.

...

מכל המקובץ, מצאתי למקם את עונש המאסר בפועל, שיש להשית על הנאשם מעט מתחת לרף התיכון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו.

מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים.

בעניין מסילתי נקבע כי יש בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כבענייננו, כדי להפעיל מאסר מותנה, שהתנאי נוגע לעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) או תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 לחוק העונשין): "עבירות התנאי בענין שלפנינו הן תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. היסודות של עבירות אלה הם נגיעה בגופו של אחד ללא הסכמתו מתוך מודעות לפעולה זאת (תקיפה), ונגיעה בגופו של אדם ללא הסכמתו, כשנגיעה זו גורמת חבלה של ממש, כשלנאשם מודעות לכך. הלכה למעשה הורשעו המערערים בחבלה חמורה (בנסיבות מחמירות). משמעותה של הרשעה זו, בנסיבות הענין שלפנינו, היא כי הם בוודאי נגעו בגופו של אחד (המתלונן) ללא הסכמתו, מתוך מודעות לפעולה זו, ובכך קיימו את היסודות של עבירת התקיפה, והתוצאה של חבלה חמורה כוללת בחובה, הן בצד העובדתי והן בצד הנפשי את התוצאות של חבלה של ממש. נמצא, כי בהתנהגות עליה הורשעו המערערים, הלכה למעשה, הם קיימו את כל היסודות לגיבושה של עבירת התנאי, ועל כן בדין קבע בית-משפט קמא כי הוא מוסמך להפעיל את התנאי". נוכח כל האמור, נחה דעתי כי יש בעבירות בהן הורשע הנאשם בהליך כאן כדי להפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בבבית המשפט השלום בתל אביב ביום 25.11.2020, במסגרת ת"פ 19608-10-19, אשר צורף לת"פ 20579-03-20.

ביום 20.3.2001 נגזרו על הנאשם בבית המשפט לנוער מאסר בפועל למשך 4 חודשים ומאסר מותנה, בגין הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בעשרה תיקים מצורפים: פריצה לבניין שאינו דירה או בית תפילה; 6 עבירות של פריצה לבניין שאינו דירה ובצוע גניבה; 2 עבירות של תקיפת עובד ציבור; 2 עבירות של איומים; 4 עבירות של החזקה / שימוש בסמים לצריכה עצמית; הדחה בחקירה; התפרצות לבית מגורים או בית תפילה לבצע עבירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

מקובל עלי כי הנאשם הביע במעשיו ובהתנהגותו את רצונו להישתלב בהליך גמילה וטפול, אך נוכח רקעו, ניסיונותיו הקודמים וסרובו להכיר בנזקקות טיפולית כלשהיא עד למעצרו הנוכחי, ומבלי להמעיט בחשיבות הצעד שביצע הנאשם במהלך ימי מעצרו, או לרפות ידיו חלילה, דומני כי אין בכך די לעת הזו, כדי לשחררו לקהילה טיפולית, בעיקר נוכח העונש שצפוי להיגזר על הנאשם בשל חומרת העבירות בהן הורשע בנסיבות ביצוען.

...

בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המאשימה כי מעיון בכתב האישום כלל לא עולה כי הרקע למעשי הנאשם הינו התמכרותו לאלכוהול או לסמים קשים.

בפסק הדין נאמר: "רשמנו בפנינו את הדרך המרשימה שעשה המערער בין כתלי הכלא, לרבות הליך הגמילה שעבר, ואנו מקווים כי יתמיד בדרך השיקום". סוף דבר מכל הטעמים שמניתי באתי כאמור למסקנה כי בשלה העת לגזור את דינו של הנאשם, באופן שיינתן ביטוי הולם לכלל שיקולי הענישה הכלליים והפרטניים בעניינו.

מכלל הנתונים, לרבות מהעולה בתסקיר שירות המבחן, סבורני כי הטלת מאסר בפועל על הנאשם, במסגרת גזירת הדין, אינה עומדת, בהכרח, בסתירה לשיקולי השיקום בעניינו.

סבורני כי הנתיב בו החל לפסוע הנאשם בתקופת מעצרו עשוי בהחלט לקדם את שיקומו בתוך המסגרות הקיימות בין כותלי הכלא, ויש לקוות שכך אכן יהיה.