הפרה הדדית של חוזה על ידי שני הצדדים

כמו כן אישר (עמ' 34 לתמליל מיום 3.12.20) שכדי לשנות מצב זה, כך שכל הוראה חייבת להנתן על ידי שני הצדדים יחד, יש צורך בהסכמה על כך. כשהתבקש להציג הסכמה על שינוי ההוראות, העיד "לא היתה הסכמה בכתב". כשהתבקש לענות לשאלה אם היתה הסכמה לא בכתב, אישר שלא היתה הסכמה ולא היה שינוי.

אכן, החל מחתימת ההסכם, ובמיוחד ביוני 2016, החלו שני הצדדים במרוץ לאסוף לעצמם מהפעילות המשותפת, אבל פעולות אלה לא היו הפרה של ההסכם (המוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כ"מעשה או מחדל בנגוד לחוזה"), אלא קיומו של ההסכם, ועל הצדדים לערוך ביניהם את חשבון המגיע לפי מה שכל צד קיבל עומת החלוקה המוסכמת.

על כן, שני הצדדים הפרו הדדית את החיוב המוטל על שניהם לבדוק אפשרות מכירת המותגים, ואף אחד מהם לא ניזוק מכך יותר מהאחר.

...

במסגרת מזימתו לגזול את התובע ואת החברות, נפגשו התובע והנתבע ביום 10.5.16 וחתמו על מה שקראו התובעים בתביעתם "מזכר השנוי במחלוקת", שלאחר חתימתו פנה התובע בדרישה לביטולו והגעה לסיכום אחר.

על פי החלטתי שניתנה בפני המומחה, לאחר שתחילה טען לחסיון בטענה שהוא עורך דין של התובע, ואחר כך חזר בו לאחר שהובא בפניו שבחוות הדעת כתב שאין לו שום קשר לתובע, היה על המומחה להעביר לבית המשפט ולצדדים את ההתכתבות בינו לבין התובע בקשר לחוות הדעת שנתן (עמ' 84 לתמליל מיום 29.11.20).

על פי כל האמור, לא אתחשב כלל בחוות דעת זו. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

על כן, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע שכר טירחת עו"ד בסך 292,500 ₪ ועוד הוצאות משפט אחרות בסך 120,000 ₪.

· ככל ויקבע כי שני הצדדים – התובעים והנתבעים – הפרו באופן הדדי את הסכם השכירות, יש לבחון את סוג ההתחייבויות שהופרו: עצמאיות, משולבות או מותנות.

הסעדים שהתבקשו על ידי התובעים והנתבעים: בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נקבע כי "הופר חוזה, זכאי הנתבע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוזה זה". בסעיף 10 לחוק, הוא הרלוואנטי לענייננו, נקבע לעניין סעד הפיצויים, כדלקמן: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה שהמפר ראה אותו או היה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". בהתאם לכלל ולפיו המוציא מחברו עליו הראיה, על כל אחד מהצדדים - התובעים והנתבעים - מוטלת החובה להוכיח את קיום התנאים הקבועים בסעיף 10 לחוק לעיל, ביחס לכל אחד מראשי הנזק שהוא מבקש לחייב בו את הצד שכנגד.

בהתאם לכלל, לפיו המוציא מחברו עליו הראייה, על התובעים מוטלת החובה להוכיח קיומם של היסודות הנ''ל. בנידון נפסק ב-ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר (פורסם בנבו), כדלקמן: "הלכה היא, כי על התובע להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות בעילת עשיית עושר ולא במשפט: יסוד ההתעשרות; כי אותה התעשרות 'באה' לזוכה מן המזכה; וכי ההתעשרות אינה על פי זכות שבדין ......... התקיימותם של שני היסודות הראשונים היא שאלה שבעובדה, שאותה יש להוכיח בכל מקרה לפי נסיבותיו ..... אשר ליסוד השלישי – כאשר ניתן להצביע על הוראת דין האוסרת על ביצוע הפעולה שהביאה להתעשרות, ניתן לקבוע, מטבע הדברים, כי ההתעשרות איננה כדין: כך, למשל, טובת ההנאה שצמחה למפר חוזה מתוך הפרת החוזה שבינו לבין הנפגע היא בגדר התעשרות 'שלא על פי זכות שבדין', שכן היא נעשתה מתוך הפרתו של חוזה ....

...

סיכום: לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה העיקרית נדחית בזאת.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, ובהתאם לכך על התובעים/נתבעים שכנגד – בני הזוג רועי ומיטל בן שמחון – לשלם לנתבעים/תובעים שכנגד – בני הזוג שרון וגלית סטלקול - סך של 40,265 ₪, נכון להיום (37,541 + 2,724).

כן ישלמו התובעים/נתבעים שכנגד לנתבעים/תובעים שכנגד מחצית מהוצאות האגרה ששולמה במסגרת התביעה שכנגד, עלות חוו"ד מומחה מטעמם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום ההוצאות הנ"ל ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

במקרה של הפרה הדדית של הסכם על ידי שני הצדדים, הלכה היא כי חלוקת האחריות בין הצדדים לאותה הפרה תעשה תוך בחינת מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים והשוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק (ראו ע"א 3912-90 eximin s. A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, נבו, 22.8.93).

...

בסיכומיו ביקש התובע לסגת מהסכמה זו, אלא שדין בקשה זו להידחות.

פסיקת דמי השימוש: לאור כל האמור לעיל, לרבות קביעתי בעניין התנהלות התובע, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע דמי שימוש בסך 1,425 ₪ בתקופה מיום 25.8.16 ועד ליום 3.8.20, קרי סך נומינלי של 67,343 ₪, סך שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בהתאם למחשבון אתר 'נבו', הינו 80,505 ₪.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, וקובעת כי על הנתבע לשלם דמי השימוש בסך 80,505 ₪, בקיזוז השתתפות בהוצאות בסך 7,476 ₪, והוצאות משפט בסך 10,297 ₪ - סה"כ 83,326 ₪.

הצדדים נותרו חלוקים בנושאים הבאים: מי מהצדדים הפר את ההסכם, ובפרט האם הנגרים הפרו את ההסכם באופן של שימוש בחומר MDF וציפוי פורניר במקום עץ אלון מלא, והאם קיימת הפרה של ההסכם מבחינת לוחות הזמנים.

האם הופר ההסכם, ומי מהצדדים הפר אותו? אין מחלוקת כי ההסכם רשום בכתב ידו של עזאת, נחתם על ידי שני הצדדים ביום 26/11/17, לאחר פגישה בבית המזמין.

הואיל והצדדים הגישו תביעות הדדיות בסכומים מנופחים, ולאור התוצאה אליה הגעתי בדבר הפרות הדדית, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

...

סוף דבר: התביעות מתקבלות באופן חלקי.

מאחר ומדובר באותם צדדים, אני קובע כי לאחר קיזוז הדדי, ישלמו הנתבעים שכנגד (עזאת ספדי וקינאן ספדי) לתובע שכנגד (סלמאן ספדי), ביחד ולחוד, סך של 25,449 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לביצוע התשלום בפועל.

הואיל והצדדים הגישו תביעות הדדיות בסכומים מנופחים, ולאור התוצאה אליה הגעתי בדבר הפרות הדדית, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת הנתבעים, התובעת אינה זכאית לפצוי המוסכם מאחר שבפסק דינו, הטיל בית המשפט את אי מסירת החזקה במגרשים על שני הצדדים, תוך שקבע כי "נוכח הוראות ההסכם, אני סבורה שהצדדים גרמו למהומה רבה על לא כלום, בכל הקשור למסמך מסירת המיגרש או מיסמך השיפוי". כמו כן, בנסיבות בהן קבע בית המשפט כי "בעניינינו לא נקבעה הוראה בהסכם הקובעת מהן הוראות אשר הפרתן תיחשבנה הפרה יסודית", לא מובן ולא ברור כיצד קבע בית המשפט כי מדובר בהפרה יסודית.

בהתאם לפסיקה, ישנם מקרים שבהם ישנה הצדקה להפחית ואף לשלול פיצוי מוסכם למי מהצדדים, במקרה של הפרות יסודיות הדדיות של ההסכם.

במסגרת כתב התביעה שכנגד, אשר הוגש על ידי רמ"י נגד התובעת במסגרת ההליך במחוזי, הבהירה רמ"י כי חרף טענותיה בדבר הפרות יסודיות בוטות של הסכם החכירה מצד התובעת, אין בתביעה שכנגד עתירה לביטולו של הסכם החכירה, שכן לצד חומרת המעשים המיוחסים לתובעת, רמ"י צופה כי ביטול ההסכם בשלב זה יוביל לפגיעה קשה ואף בלתי הפיכה בחלק לא מבוטל מציבור רוכשי המגרשים (צדדי ג') (נספח ט' לתצהירו של אליעז).

...

מקובלת עליי טענת התובעת בסיכומיה המשלימים, כי מקום בו הנתבעים לא עשו המוטל עליהם, הרי שהשאלה עד מתי ניתן היה להנפיק היתרי בנייה היא שאלה תאורטית בלבד.

מעיון בסעיף 9.1 להסכם המכר עולה, כי סוכם בין הצדדים כי סכום התמורה בגין רכישת זכויות החכירה הינו 1,000,000 ₪ כולל מע"מ. עוד סוכם, כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום נוסף של 1,173,874 ₪ עבור "מלאכת ביצוע הפיתוח". כלומר, כפי שטוענת התובעת, סכום התמורה המלא כולל פיתוח, לפי ההסכם, עומד על 2,173,874 ₪.

לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור, פ"ד לח(3) 620: "ויודגש, המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל". וראו גם תא (מחוזי - ת"א) 1642/97 ס.א.י. – ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבניה בע"מ. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן: על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 217,387 ₪.