הפקעת מקרקעין ללא הסכמה או הליך הפקעה

הנתבעת אינה עונה על התנאים שנקבעו להשתכללות זיקת הנאה ואופי השמוש במקרקעין אינו ניכנס בגדר הוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין.

הנתבעת לא צירפה את אישור האגודה או החוכרים הקודמים ואין מחלוקת כי אישור כזה כלל לא ניתן ועל כן הוכח שהעמוד הוקם על מקרקעין פרטיים מבלי לקבל הסכמת האגודה או החוכרים וללא כל הליך הפקעה.

...

סבור אני שיש לדחות טענה זו, שכן זיקת הנאה היא זכות במקרקעין שאין עמה זכות להחזיק במקרקעין.

אני סבור כי יש במחדלים אלו כדי לפעול לחובת הנתבעת, ומכאן כי לא הוכיחה טענתה כי העמוד הוקם בשטח ציבורי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: הנני מורה לנתבעת להוציא על חשבונה את עמוד החשמל שמספרו 218/58b מהמקרקעין שרכשו התובעים הידועים כגוש 6839 חלקה 36 המצויים ברחוב הגפן 85 במושב צפריה.

התובעת מציינת, כי מדובר במקרקעי ציבור אליהם פלש הנתבע, תוך שהוא תופס חזקה שלא כדין, ללא הסכמת הבעלים, ומסרב לפנות את המקום על אף שנתבקש לעשות כן. בפתח דבריה מעלה התובעת, כי אין מדובר בתיק פלישה "קלסי" אלא בתופעה פסולה ומקוממת במסגרתה פלש הנתבע למקרקעי הציבור ובנה בהם 21 יחידות דיור בתוך מיתחם מבוצר.

ראו הערת בית המשפט בע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עירית תל-אביב-יפו נ' דורון שובלי (נבו 08.03.2017)‏‏: "כך, אף בענייננו זכאית המערערת לתבוע את פינויו של המשיב המחזיק במקרקעין שלא כדין הן מכוח הליכי ההפקעה שבוצעו לגבי חלק מחלקה 107 (ואפילו טרם הפקיעה את כל החלקה), והן מכוח חלות התב"ע בהיותה זכאית להרשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנידונים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא והעובדה כי בענייננו לא ניתן ייפוי כוח אינה גורעת מזכותה לפעול לפינוי השטח הצבורי המוחזק על ידי המשיב, שהוכח על פי התצ"א וחוות דעת מפענחת התצ"א שמדובר בשטח המיועד לצורכי ציבור, כאשר על פי התוכנית כל השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו ויירשמו ע"ש המערערת." מאחר שההערות בדבר ההפקעה מקנות לעירייה זכאות להחזיק בקרקע, הרי שהיא עומדת בדרישת סעיף 16 לחוק המקרקעין וזכאית לידרוש פינוי וסלוק יד מכל מי שאינו זכאי להמצא במקום.

עוד עולה, כי עצם מחדלה של הרשות אינו מעיד על הסכמה או על מתן רשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור.

...

כפי שפורט בהרחבה מעלה, איני מקבלת את עמדת הנתבע לפיה הוא מחזיק בזכות כלשהי (לרבות רישיון מכללא) או כי הוא זכאי להחזר בגין השקעותיו במקרקעין, בשים לב לכך שמדובר במקרקעי ציבור.

בעניין זה הגעתי למסקנה לפיה יש להורות על חיובו של הנתבע בדמי שימוש החל מחודש יולי 2020, הוא המועד בו נשלח מכתב ההתראה מטעם התובעת.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לקבל את תביעת הפינוי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת תוך 60 ימים לכל המאוחר ממועד מתן פסק דין זה. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבע לפנות את המקרקעין מושא התביעה- מתחם המצוי בתחומי תכנית מתאר מקומית מס' 1358ד'- פארק דרום, וידוע כגוש 6136, חלק מחלקות 37,38,39,40 בעיר תל אביב-יפו – ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.2023 בשעה 12:00.

מעבר לכך, לרשות העתיקות אין בעלות בקרקע ואינה יכולה להתיר שימוש ולטענת המבקש עצמו לכל היותר התירה לו לשמור על השטח כשומר חינם בשנת 1992, אך לא לאחר מכן.

בכל הנוגע לחוקיות הפקעת השטח בחלקה 67 הסמכות העניינית היא לבית המשפט המחוזי; למבקש אין כל זכות במקרקעין ועל כן נעדר זכות להיתנגד להליכי הפקעה; אין מדובר בהליכי הפקעה שבוצעה זה מכבר וטענות כנגדה נגועות בהתיישנות, מדובר בהליך סילוק המבקש מקרקע ציבורית אליה פלש.

זאת ועוד, מקובלת עליי טענת המשיבה כי המיתחם הופקע ולכן אין כל משמעות להסכמה כזו או אחרת.

...

סוף דבר הבקשה לסעד זמני- נדחית.

ניתנת למבקש ארכת פינוי למשך 30 ימים מיום מתן החלטתי לצורך מציאת מקום מגורים.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ניתנה היום, י"ב חשוון תשפ"ג, 06 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

בית משפט קמא בחן בפסק דינו את השתלשלות הדברים החל משנת 1959, אז נכרת הסכם חכירה בין רמת השרון שבאותה עת הייתה "כפר" (אך לשם הנוחות תכונה להלן: הערייה) לבין קק"ל, ובהמשך, נכרת הסכם בין הערייה לבין אביו של המערער (המערער ואביו יכונו לשם הנוחות להלן: נאמן), ולפיו התירה הערייה לנאמן להקים קיוסק ולרשום חכירה על שמו לתקופה של עשר שנים, כאשר בתום התקופה יהא עליו לפנות את הקיוסק "אך אם מסיבת חוק הגנת דיירים ימשיך השוכר להחזיק בקיוסק יהא עליו לשלם דמי שכירות כפי שיקבע על ידי הצדדים בהסכמה או בהיעדר הסכמה על ידי בית דין. דמי השכירות ישולמו עבור כל שנה מראש במשרדי המועצה או בכל מקום אחר כפי שיורה ראש המועצה". עוד הובהר באותו הסכם כי "הקיוסק יהיה בכל עת ובכל שעה רכושה של המועצה". תוך חמש שנים הקיוסק שינה את פניו והפך למסעדה, ונחתם הסכם חכירה לתקופה של שלוש שנים בין מינהל מקרקעי ישראל לבין נאמן.

עובר להליך ההפקעה, נאמן לא השכיל לרכוש זכות במקרקעין מכוח מערכת ההסכמים שנכרתה בין הצדדים בשנות החמישים והשישים, ואף אם היו לנאמן טענות שניתן היה להעלותן, הרי שאלה כבר התיישנו והתביעה דכאן אף הוגשה בשיהוי.

...

בית המשפט סקר את כל המסמכים והראיות שהובאו בפניו, והגיע למסקנה כי נאמן לא הוכיח כי הוא זכאי להירשם כבעל זכות חכירה במקרקעין.

פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על הראיות שעמדו בפניו, ולאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה להתערב בפסק הדין, ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סוף דבר, שדין הערעור להידחות, ובהתחשב בשנים הרבות בהן פעלה המסעדה ובהתנהלות העירייה לאורך חלק מהשנים – לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏ו' בניסן התשפ"ד (‏14.4.2024).

בנוסף נטען, שבהעדר הוראה על הפקעה בתוכנית ג/84, לא היתה המשיבה 1 מוסמכת לנקוט הליכי הפקעה ללא הסכמת הועדה המחוזית שלא התבקשה ולא ניתנה, כאמור בסעיף 189 לחוק התיכנון והבנייה, שעליו הסתמכה המשיבה 1 בהודעתה.

לאחר דיון בעקרונות המשפט המינהלי והאזרחי, לאור התפישה שלפיה "עיקרון יסוד במשפט קובע כי האפשרות לפתוח בהליך משפטי ולזכות בסעד בגינו תחומה על פי רוב בזמן", קבע בית המשפט כי "האיזון בין השיקולים המתחרים שעליו עמדנו מקים חזקה שלפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצוו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית את העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים. הלכה זו תחול הן ביחס לעתירות התוקפות בתקיפה ישירה צוים שנפלו בהם פגמים משורשרים, הן ביחס לתביעות אזרחיות להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחמת פגם משורשר ."עקרון זה אושר גם בעע"מ 3108/14 אלביט מערכות סאיקלון בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (נבו 19.08.2015). ביישום עקרון זה על העתירה שבפניי, יש לדחות את טענות העותרים כנגד ההפקעה שבוצעה לפי הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות בשנת 1995, משלא נסתרה חזקת השהוי האובייקטיבי, ולא נעשה כלל ניסיון לסתור אותה אלא ניסיון לטעון שהעתירה כלל אינה מכוונת כנגד ההפקעה הזו.

...

על כן, אם משום שאין לעותרים זכות עמידה לדאוג לבעלותה של קרן קיימת לישראל במקרקעין, ואם משום שלא צירפו את קרן קיימת לישראל כצד לעתירה, אם כעותרת ואם כמשיבה, ואם משום שמטרת העתירה היא להכשיר את שימושם של העותרים במקרקעין שאין להם זכויות בהם, על ידי שינוי הבעלות למי שאינו מקפיד מספיק על זכויותיו, דין העתירה להידחות.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

על פי הכללים שנקבעו בתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין המשמש לצרכי השוואה, וההתנהלות הדיונית של העותרים, ותקנה 41 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] אני מחייב את העותרים לשלם למשיבות הוצאות העתירה בסך 15,000 ₪.