אמות המידה הרלוואנטיות לשאלת ביטול הפקעה בשל אי ממושה פורטו בעע"ם 7946/16 שלומית הרץ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקווה, בפיסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז, פורסם בנבו, 28.1.2018 (להלן: עניין הרץ), כדלקמן: משך הזמן שחלף מאז ביצוע ההפקעה וגובה הנזק שניגרם לבעל החלקה המופקעת בעקבות השהוי; דרך היתנהלותה של הרשות המפקיעה; הסיבות בעטיין מתעכב מימוש יעדי ההפקעה; הקף השטח המופקע; מידת המורכבות והקשיים הכרוכים בהליכי התיכנון, וכן קצב היתקדמות יישומן של מטרות ההפקעה בחלקות אחרות המצויות במיתחם של המקרקעין המופקעים.
בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה (הועדה המקומית לתיכנון ובניה) להגנתה, כי השטח הצבורי המיועד להפקעה נחוץ ביותר לצרכי הציבור, וכי האיזור האמור של העיר פתח תקווה סובל ממחסור בשטחי ציבור הצפוי להחריף בעתיד.
אף על פי כן, בסופו של יום נדחתה העתירה שכן נקבע כי מאזן הנזקים נוטה לטובת הותרת סמכות ההפקעה בידי הרשות, וזאת משום שחלה התפתחות בסמוך להגשת העתירה ולפיה המועצה המקומית והועדה המקומית שינו עמדתן המקורית והגיעו למסקנה כי הקרקע נחוצה להן וזאת בשל מחסור חמור בשטחי ציבור ביישוב אבו גוש, אשר עשוי להחריף בעתיד נוכח הגידול באוכלוסייה, המציאו חוות דעת מומחים לתמיכה בעמדה זו, וכן הבהירו כי עתידה להתפרסם תוכנית מתאר חדשה שעתידה לחזור על יעודה של חלקה 63 לצורכי ציבור.
...
הציטוט במלואו הינו:
"לעמדת היועץ המשפטי דין הערעור להתקבל.... לשיטת היועץ המשפטי, הדרך הראויה לפתוח בהליך השבת בעלות בקרקע שהופקעה על-ידי רשות, במסגרת הליכים תכנוניים, היא להגיש הצעה לשינוי ייעוד לרשות התכנון המוסמכת להורות על כך...".
בסיום פסק הדין, בית המשפט הבהיר, וזאת במפורש, כי לאור הכרעתו בשאלות אחרות, לא מצא לנכון לדון בטענה זו של היועמ"ש. כב' השופט עוזי פוגלמן הדגיש בסיום פסק הדין (בפסקה 19 לפסק דינו):
"נוכח מסקנתנו זו לא נדרשנו להכריע בסוגיות אחרות שהועלו ע"י הצדדים לערעור, וביניהן טענת היועץ המשפטי לממשלה כי על הפרט חלה, ככלל, החובה למצות את ההליך התכנוני טרם פנייה לבית המשפ בתביעה להשבת הקרקע".
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
היינו, לא רק שבית המשפט לא אמר את הדברים במפורש, ולא מובאים דברים בשם אומרם, אלא שהציטוט הינו של עמדת היועמ"ש, כשבית המשפט בוחר להדגיש כי נמנע מלדון בטענה זו של היועמ"ש.
לעניין זה, מבלי להוסיף דבר, אביא מדבריה של ד"ר לימור זר גוטמן במאמרה "חובת עורך הדין לא להטעות את בית המשפט", עיוני משפט, כרך כד, 413, 432 (תש"ס-תשס"א):
"עורך דין מפר את חובתו לא להטעות כאשר הוא מציג רק את דעת המיעוט מתוך פסק דין מבלי לציין עובדה זו, ומבלי לציין כי היתה גם דעה אחרת שאף שהתקבלה לבסוף. טענה משפטית, להבדיל מטענה עובדתית, נתפסת בתחום מומחיותו ושליטתו הבלעדית של עורך הדין, כך שניתן להטיל לגביה חובה מוחלטת. כפי שנאמר בחלק קודם של המאמר, שעסק ביסוד הנפשי, עורך הדין מוחזק כמי שבדק ויודע את ההלכה המשפטית לאשורה, ולכן, כל הצגת טענה משפטית שגויה, קלה כחמורה, מהווה הפרה של החובה".
(הדגשה שלי – מ' א' ג').
בעיקר, במקרה זה בו בית המשפט לא רק שאינו מאמץ עמדה זו, אלא מציין במפורש כי בחר שלא לדון בה.
סוף דבר
העתירה מתקבלת.
אני קובעת כי פקעה זכותן של המשיבות לבצע את ההפקעה מכח התוכניות החלות על הקרקע, ואני מורה כי על המשיבות להימנע מלנקוט בהליכי הפקעה ביחס לחלקה 4 בגוש 7131, ברח' יורדי הים בבת ים.
למניעת כל ספק, בכפוף לאמור בדבר מניעת האפשרות לבצע הפקעה, אין בפסק דין זה כדי לשנות דבר מההוראות האחרות או מהייעוד שנקבע בתכניות התקפות, ובכלל זה ייעוד השטח לשצ"פ, וזאת כל עוד התוכניות לא שונו כדין על ידי גורמי התכנון המוסמכים בהליכים על פי דין.
