הפקדת ערובה בתביעה לבית הדין לעבודה

יצוין, כי המצב המשפטי המתואר בתגובת התובע, לפיו בתי הדין לעבודה חייבו תובע בהפקדת ערובה במקרים מעטים וחריגים, תואם את המצב המשפטי שהיה נהוג עובר להתקנת תקנה 116א לתקנות, עת בתי הדין לעבודה פעלו בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובאותה העת, בתי הדין לעבודה בחנו בעת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה בעיקר את סכויי הצלחת התביעה והיותה מופרכת.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, ולאחר ששקלתי את זכות התובע לגישה לערכאות מחד גיסא וזכות המבקשים שלא להיגרר להליכי סרק מאידך גיסא, מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל.

כך גם לא שוכנעתי בהתקיימותם של חריגים נוספים לכלל הקבוע בתקנה 116א לתקנות.

סוף דבר אשר על כן – הבקשה מתקבלת.

לפרשנות ההוראה ראו רע"א 4381/17‏ תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ (2.10.2017) (להלן: "עניין תועלת לציבור")); תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (הפקדת ערובה על ידי תובע בהליך המתנהל בבית הדין לעבודה.

...

רציונל זה יפה, בהתאמות הנדרשות, גם ביחס להפרה של חובת ההפקדה לפי סעיף 353א לחוק החברות, והוא מבסס את המסקנה כי לא הייתה למחוקק כוונה להסתפק בהקשר זה במנגנון אכיפה חלקי בדמות עיכוב ההליכים.

בהעדר קביעה מפורשת של המחוקק שניתן לפעול בדרך זו גם במקרה של אי הפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, התוצאה היא שיש להסתפק באמצעי המידתי יותר של מחיקת התובענה.

סוף דבר, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן ביחס לשאלה הכללית שעוררה בקשת רשות הערעור – והן ביחס למקרה הקונקרטי שלפנינו.

" בית הדין הארצי לעבודה דן בהרחבה בעיניין אבו מוחסן באופן יישום כל אחד מהחריגים שנקבעו בתקנה 116א לתקנות ובהתייחס לדרישה להצגת 'ראשית ראיה', נפסק בין היתר, כדלקמן (סע' 39-43): "... לטעמנו, השמוש בביטוי "ראשית ראייה", מצביע על כך שהתובע אינו אמור להציג בכתב התביעה או בתגובה לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה ראיות שיתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם, אלא נידרשת רק ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי.

...

אנו סבורים כי ככל שהתובע מציג היתר עבודה אצל אותו מעסיק, הרי שההיתר מהווה ראשית ראייה לכך שהעובד עבד אצל אותו מעסיק בתקופת ההיתר.

לסיכום הדיון בסוגית הבאת ראשית ראיה נקבע, כי "על מנת שהתובע יהיה פטור מחובת הפקדת ערובה, עליו להראות ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי, וזאת בהתחשב בחזית המחלוקת בין הצדדים, ובכפוף להוראות החוק ולפסיקה בעניין נטל ההוכחה, החובות הרישומיות המוטלות על מעסיק ותוצאות הפרתן, והוראות חוק אחרות" (סע' 53 לפסק הדין בעניין אבו מוחסן).

סוף דבר על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.

השתת ערובה בהליכים משפטיים שונים קיימות הוראות המאפשרות לבית המשפט להטיל ערובה להבטחת תשלום הוצאות; במסגרת רע"א 7687/18 מדינת ישראל - רשות המסים - מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ (15.7.2020) (להלן: מרעב) קבע בית המשפט העליון: "ההסדר הסטאטוטורי המרכזי לעניין הפקדת ערובה להוצאות קבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי... בצד הוראה זו נקבעו בתקסד"א ובהסדרי חוק אחרים הוראות נוספות לעניין הפקדת ערובה להוצאות בהליכים משפטיים שונים. כך, למשל, תקנות 433-427 ותקנה 258לב לתקסד"א (ערובה להוצאות המשיב בעירעור); תקנות 405-404 לתקסד"א (ערובה להוצאות המשיב בבקשה לרשות ערעור); תקנות 6, 7 ו-12 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (הפקדת ערובה בעתירה לדיון נוסף ולשיפוי המשיב בדיון נוסף); תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בהליך של תובענה ייצוגית. לפרשנות ההוראה ראו רע"א 4381/17‏ תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (2.10.2017) (להלן: "עניין תועלת לציבור")); תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (הפקדת ערובה על ידי תובע בהליך המתנהל בבית הדין לעבודה.

...

ברם, לטעמי, גם אם לא אקבע מסמרות ורק על פני הדברים עצמם – הרי שהיצמדות לנטען בכתב הקובלנה מקשה על מסקנה מפלילה לכאורית.

אשר לעבירה לפי חוק הבחירות לגופים ציבוריים: בהינתן העובדה הבלתי שנויה במחלוקת שנושא הבחירות לא עלה, ולו ברמז, בשיחה המתוארת בקובלנה, השערתו של הקובל כי המדובר בקנוניה על מנת להרחיקו מהלשכה על רקע הבחירות, היא לכאורה מסקנה ללא אחיזה בעובדה כלשהי (להבדיל מטענה או מסקנה).

אשר על כן, לאור עמדת המחוקק ובית המשפט העליון גם יחד ביחס לטיבה, מהותה ואי-חיוניותה של הקובלנה הפלילית, סבורני כי בעידן היום, רגע לפני הכחדת דינוזאור משפטי זה מעל פני האדמה, הרי יש לבחון אם יש מקום לחייב את יוזם הקובלנה הפלילית בהפקדת ערובה לשיפוי בר הפלוגתא שלו, שעל כורחו קם בוקר אחד והנה לראשו מצנפת של "נאשם בפלילים", רק מפאת שחברו פשוט גמר אומר לעטות על עצמו את גלימת הקטיגור.

באשר לבקשת הנתבעת 2 לחייב את התובע בהפקדת ערובה - נקודת המוצא לדיון היא האמור בתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, התשנ"ב-1992 הקובעת כך: "היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהאמור עולה שכאשר נתבע מבקש לחייב בהפקדת ערובה תובע שהוא תושב הרשות הפלסטינאית, בררת המחדל היא הענות לבקשה, אלא אם התובע מוכיח אחת משלוש החלופות המנויה בתקנה (ראו גם: ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אבו מוחסן נ' קבוץ בית הערבה (מיום 11.2.2021)).

...

זאת בייחוד לאור העבודה, כי על פי עדותו של התובע בדיון שהתקיים ביום 27.4.23 בתחילת עבודתו הכסף ששולם לו לא היה על ידי נציג הנתבעת 3, אלא על ידי "מנהל עבודה יהודי". עוד לא מצאנו כי ניתן לקבוע בשלב זה מסמרות בשאלת אחריות הנתבעת 2 לתשלום זכויות התובע כמעסיקה משותפת עם הנתבעת 3.

לאור האמור, ולאור העובדה שסילוק תביעה על הסף בשלב זה של ההליך, הינו סעד הניתן במקרים חריגים בלבד, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נכנס לגדרם של מקרים אלה, ובהתאם לכך בקשת הנתבעת 2 לעניין זה נדחית.

בנסיבות אלה, ולאחר שהבאנו בחשבון גם את חשיבות שמירת זכות הגישה לערכאות ואת גובה התביעה, מצאנו לחייב את התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 2 בסך של 3,000 ₪.