יחד עם זאת, מעדי אשכנזי: מר ויזן, מר אשד, ומר סעד (בעלי תפקידים בעבר ובהווה בערייה) עולה כי הערייה אישרה לאשכנזי להפעיל חניון לילה לרכב כבד (ראו חקירת מר אשד בעמ' 24 שם, וכן חקירת מר ויזן ומר סעד בעמ' 40-42 לפרו' מיום 27.6.19.
למעשה, אשכנזי נסמכים על צו החנייה שניתן לאשכנזי על פי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש אירעי במגרשים ריקים), תשמ"ז-1987, כאשר מפי ב"כ אשכנזי נלמד כי צו החניה, ללא הארכות, ניתן לפחות עד ליום 2.10.19 (ר' עמ' 91, שו' 31-33 לפרו' מיום 4.2.20), בעוד מפי עדת הערייה, הגב נגר נלמד כי תוקף הצוו שניתן בהמשך לישיבת חברי המועצה של הערייה מיום 30.12.04, הוא ל-5 שנים.
עינינו הרואות, אשכנזי "לא נפלו מן השמיים" הישר אל עסק החניון במקרקעין נשוא התובענה, והגדרתם כ"מסיגי גבול" על ידי התובעת – אינה מדויקת, בלשון המעטה, ובפרט נוכח בקשת הערייה לתובעת מיום 26.2.18 ולפיה: "שחניון המשאיות ימשיך לפעול במקום בו הוא נמצא כיום עד להכשרת חניון חלופי" (ר' סע' 32 להלן).
ויפה לענייננו האמור בע"א 96/50: "... רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון". (ראו ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1), 474, בעמ' 479 וראו גם ע"א 50/77, אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433).
עינינו הרואות - אשכנזי מחזיקים במקרקעין מ2004, מדובר במקרקעי ציבור, שניבנו עליהם מבנים ללא היתר, אשר אשכנזי הפיקו מהם רווחים ללא תשלום דמי שימוש – ודי בזאת כדי להטיות את הכף לעבר שלילת פיצוי, ככל והיה נתבע שכזה על ידי אשכנזי (ראו גם ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, ע"א (מחוזי - ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי טוביה; רע"א 2060/11 טוביה עבודי נ' רמ-נח בע"מ).
...
· הבקשה לפיצול סעדים – נדחית.
התביעה שכנגד – נדחית.
הודעת צד ג' – נדחית.
