הפחתת מחיר כלי רכב על ידי חברת ביטוח על פי מחירון לוי יצחק

העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום 11.2.14 חתמו הנתבעת 2 והתובעת על הסכם שכירות ואחזקה לפיו תספק התובעת לנתבעת 2 כלי רכב, ובין היתר, את הרכב נשוא תובענה זו. בפרק 2 להסכם נקבע כי הרכב יימסר לנתבעת 2 כשהוא מבוטח בחברת ביטוח על פי פוליסה לביטוח חובה ועל פי פוליסה לביטוח רכב מקיף ולתובעת שמורה הזכות שלא לבטח את הרכב בביטוח מקיף, אלא לכסות באופן עצמי את השמוש והנזקים לרכב בכיסוי שלא יפחת מהכיסוי על פי פוליסת הביטוח האחרונה שחלה על הרכב או רכב דומה מכח הסכם זה טרם המעבר לביטוח עצמי, וככל שלא בוצעו עיסקאות מכח ההסכם בהן ביטח המשכיר את המכונית בביטוח מקיף, יחולו התנאים שבתקנות פקוח עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי, תשמ"ו-1986) [להלן- "הפוליסה התקנית"] בכפוף לאמור בהסכם.

העדויות: מטעם התובעת הגישו תצהירי עדות ראשית מר משה שאול , מר דוד ריבנר, עו"ד תומר פלד וכן תחשיב ערך הרכב על ידי שמאי שקבע כי שוויו 97,762 ₪ לא כולל מע"מ. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר בנימין לייבוביץ' סמנכ"ל הכספים בנתבעת.

מחקירתו הנגדית של השמאי עלה כי הסתמך על מחירון יצחק לוי ובהתאם לכך יש להוריד מהמחיר המלא מקדמים כגון, רכב ליסינג, קילומטראז' וכו' וזאת בהתאם לטבלה שלא צורפה לחוות הדעת אך הוגשה כראיה נ/1.

מיום 1.4.2003 תק' תשס"ג-2003 ק"ת תשס"ג מס' 6266 מיום 21.9.2003 עמ' 1135 מקרה הביטוח מקרה הביטוח הוא אבדן או נזק שניגרם כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים להלן, בתקופת הביטוח, לרכב הנקוב במיפרט לרבות מזגן האוויר שבו ואבזריו הצמודים אליו או הנמצאים בו מכוח דין (להלן – הרכב); מקרה הביטוח הוא אבדן או נזק שניגרם לרכב הנקוב במיפרט, לרבות למזגן האויר שבו, לאמצעי המיגון שהותקנו בו לפי דרישת המבטח או לאבזריו הצמודים אליו או הנמצאים בו מכוח דין (להלן – הרכב), כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים להלן, ובילבד שהמבוטח לא ויתר על הכסוי לפי סעיף זה, כולו או חלקו, בדרך האמורה בתקנה 1(ב); (1) אש, ברק, היתפוצצות, היתלקחות; (2) היתנגשות מקרית, היתהפכות ותאונה מכל סוג שהוא; (3) גניבה; (4) כל נזק שניגרם עקב גניבה, תוך כדי גניבה ובעת נסיון גניבה; (5) שיטפון, סערה, שלג וברד, התפרצות הר געש; (6) מעשה זדון; אולם אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי מי מטעמו במתכוון, פטור המבטח מחבותו.

...

משלא עשתה כן, ואף בתור מבטחת הרכב עליה לשאת בנזק בעצמה ועל כן תביעתה נדחית.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעים.

התובעת תשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: 1) את הוצאות המשפט בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) שכר טרחת עו"ד בשווי 15,000 ₪ בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

במכתב מיום 2.5.13 היתייחס התובע שוב אל הפער בין מחיר העסקה למחיר על פי מחירון לוי יצחק ודרש את כספי הביטוח המעוכבים בשל השיעבוד שהוטל על הרכב.

ביום 28.4.16 הודיעו הנתבעות לבית המשפט כי רכב א' היה מעורב בתאונת דרכים, והתובע נידרש על ידי חברת הביטוח להעביר את הרכב המצוי בבעלות הנתבעת 1 למוסך הסדר שלה.

באשר למחירם של כלי הרכב, טענו הנתבעות כי המחירון לעיסקאות החכרה שונה מכלי רכב אחד למישנהו ומושפע מגורמים שונים, דוגמאת עלויות מימון ותקורה, ולפיכך אין במחירון היבואן או במחירון לוי יצחק כדי לשקף את עלויות העסקה ללקוח מזדמן.

התובע טוען כי הכתוב בחוזה אינו משקף נאמנה את שהוסכם בעל פה, אולם מדובר בטענה כנגד מיסמך בכתב וככזו לא ניתן להעלותה על פי הוראות סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצידורה האזרחית העותומאני המורה כי – "טענה ותביעה נגד מיסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים (הכוללים התחייבויות וחוזים – א.ב.) … צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע" אחד החריגים לכלל האמור הוא העלאת טענת תרמית או הטעה (יעקב קדמי, על הראיות, התש"ע-2009, חלק שלישי עמ' 1526), כאשר הראציונאל לחריג זה הוא (ע"א 5143/90 יצחק עובד נ. נתן שלוש (31.12.1990)) – "שצד שהסכים להיתקשר בחוזה עקב תרמית למעשה לא הסכים...". ככל שמעלה צד בהליך אזרחי כלפי הצד שכנגד טענות חמורות ובעלות אופי פלילי, דוגמאת הטעה בזדון, עוקץ ותרמית, מצריכה הוכחת טענות כאלה רף שיכנוע גבוה יותר מן הרף הנידרש דרך כלל בהליכים אזרחיים, הקרוב יותר לזה הנידרש בהליך פלילי, וכך נקבע (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (2.5.1993) בסעיף 15 לפסק הדין) – "לעניין טענת רמייה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו - בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט פלילי - ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי, ובגדריו - במשקל ראיות כבד במיוחד ..." במקרה דנן, התובע לא הציג כל ראיה התומכת בגירסתו לעניין הסכמות שנעשו בעל פה אשר אינן תואמות את נוסח החוזים, זולת מכתב הנתבעות מיום 6.6.12 על פיו הן מאשרות כי – "הרכב שבנידון בבעלות חברת "אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נקנה על ידי יוסי חן ת.ז. 53667911". התובע מבקש לטעון כי השמוש במונח "נקנה" במסמכים אלה מלמד על כך שמדובר בעיסקאות מכר ולא בעיסקאות חכירה, כאמור בחוזים וכגרסת הנתבעות.

טוען התובע כי המחירון שהוצג לו על ידי נציגי הנתבעת אינו משקף את מחיר המכוניות שרכש וכי לא בוצעה הפחתה במחירן בגין רכישה מ"חברת ליסינג".

...

המסקנה המתבקשת אם כך, ולאור העובדה שהנתבעות לא הצביעו על עילה ממשית שלא להעתר לסעד המבוקש, היא קבלת מרכיב זה בתביעה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ומאחר שהסכומים היחידים אשר קבעתי כי התובע זכאי לקבלם הם הסכומים ששילם על חשבון העסקה השניה והעודף מכספי הביטוח שלא שימשו לכיסוי יתרת חובו של התובע כלפי הנתבעות, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 39,195 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התובענה – 28.10.13, ועד לתשלום המלא בפועל.

בהתחשב בטיב מסקנותיי לעניין ניסיונו של התובע להטעות את בית המשפט ולהתעשר שלא כדין, ובה בעת בשים לב למחדלי הנתבעות במהלך ההליך, ישלמו הנתבעות לתובע הוצאות בסך כולל של 1,000 ₪ בלבד.

רקע זוהי תביעה לפצוי בגין עסקה שבמסגרתה מכרה לוי'ס קארס בע"מ, חברה העוסקת, בין היתר, בתיווך, רכישה ומכירת כלי רכב (להלן- "הנתבעת"),לגברת לימור טנג'ר ולמר יניב טנג'ר (להלן: "התובעים") רכב משומש, אשר היה בעבר בבעלות ממשלתית.

הנתבעת טענה כי היות ולסוג הרכב בו עסקינן קיים ביקוש רב, הרכב נמכר במחיר גבוה ממחירון לוי יצחק.

על פי המחירון מומלץ לבצע הפחתה של 19%, בגין בבעלות ממשלתית, ולפיכך מחיר הרכב עמד על 81,000 ₪.

כן היה עליו להמציא את מכתבה של חברת הביטוח בו טענה לאחר ארוע התאונה, כי לא יינתן שיפוי מלא, אלא תבוצע הפחתה בשיעור של 25%, וזאת בהיתחשב בעובדה שהרכב היה בעבר בבעלות ממשלתית.

אעמוד על טענתו של התובע לפיה טופס הגילוי הנאות שורבב כחלק ממסמכי ההלוואה שנטל: נציג הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי מיסמכי ההלוואה נחתמו במשרדיה של הנתבעת, ונערכו על ידי חברת מימון, שהיא בבעלות בני משפחתו של נציגה - מר עדי לוי, במועד בו חתם התובע גם על טופס גילוי נאות (פרוטוקול עמ' 9, שורות 3-18), אולם עולה השאלה, האם יש לזקוף לחובת התובע את מחדלו שהתבטא באי קריאת כל המסמכים אשר נימסרו לו לחתימה? בעיניין זה יש להביא את דברי ביהמ"ש העליון ב- ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי: "כלל הוא, כי אדם החותם על מיסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמאת שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו." במקרה דנן, לא הובאו די ראיות על מנת שניתן יהיה לקבוע באופן פוזיטיבי כי טופס גילוי נאות שורבב למסמכי ההלוואה.

...

בנוסף, בהינתן העובדה שהתובע רכש רכב משומש, סביר להניח כי התובע בירר מי היו הבעלים הקודמים של הרכב, אך בתצהירו נמנע התובע מלהתייחס לסוגיה זו, ולא פירט מהו המצג שהוצג לו על ידי הנתבעת בעניין זה. מכל הטעמים שפורטו, אני קובעת כי דין התביעה להידחות.

לטענת התובע, בעקבות גניבת רכבו פיצתה אותו חברת הביטוח שביטחה את רכבו בביטוח מקיף, אולם היא העמידה את שיעור הפצוי על שווי הרכב לפי מחירון "לוי יצחק", לאחר הפחתה בגין שמונה בעלים קודמים ולאחר הפחתה נוספת בגין רכב שבמקורו היה רשום בבעלות חברת ליסינג.

באשר לרישום המקורי ברשיון הרכב טענו הנתבעים, כי בהתאם לסעיף 44 לצוו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה - 1985 (להלן: צו הפיקוח), על חברת ליסינג או חברה להשכרת רכב להודיע למשרד התחבורה/אגף הרשוי אילו מכלי הרכב שלה ישמשו כרכבי השכרה, שאז יירשם ברשיון הרכב כי מדובר ברכב "השכרה", ואילו מכלי הרכב שלה ישמשו כרכבי השכרה/החכר ("ליסינג"), שאז יירשם ברשיון הרכב כי מדובר ברכב "השכרה/החכר". אולם לגבי כלי רכב שלא נתקבל ביחס אליהם דיווח כאמור, משרד התחבורה אינו רושם מאומה ברשיון הרכב.

בהמשך אכן המציא התובע את מכתבה של חברת הביטוח המבהיר כי שווי הרכב נקבע על פי מחירון "לוי יצחק" שצורף למכתב, ולפיו הופחת סך של 1,712 ₪ בגין בעלות חברת ליסינג; כן הופחת סך של 449 ₪ בגין 7 בעלים קודמים, סך הכל: 2,161 ₪.

בתשובה טענו הנתבעים כי הודעת התובע מחזקת את טענתם כי לא היה מקום להגשת התביעה מלכתחילה, שכן החובה למסור מידע על בעלויות קודמות של הרכב, לרבות חברת ליסינג, מוטלת על מוכר הרכב, מה גם שייתכן מאוד שהתובע ידע על הבעלות הקודמת הזו של הרכב בעת רכישת הרכב ובהתאם שילם עבורו מחיר מופחת; שהרי התובע לא מסר באיזה מחיר רכש את הרכב.

דיון והכרעה משחזר בו התובע מטענתו בדבר ההפחתה בגין הבעלויות, לא ארחיב בעיניין זה; עם זאת מצאתי לנכון להעיר, כי הצגת נתונים לא מדוייקים בפני בית המשפט לא היה לה מקום, שכן במהלך הדיון התברר כי רשיון הרכב שצורף לכתב התביעה, ואשר שיקף את מספר הבעלויות ברכב נכון למועד הוצאתו - 2.7.17, לא שיקף את מספר הבעלויות שהיו לרכב במועד הגשת התביעה לחברת הביטוח, שכן לאחר הרכישה על ידי הנכד, בר מן (שהוא ה"יד" הששית לאחר שני סוחרי הרכב), הועברה הבעלות ברכב פעם נוספת, לידי התובע (שהוא ה"יד" השביעית).

...

בדיון הציג נציג הנתבעים את נוהל 1/2008 של משרד התחבורה/אגף הרישוי, המתייחס לחובת הדיווח של חברות ההשכרה והליסינג בהתאם לסעיף 44 לצו הפיקוח הנ"ל. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הביא ראיות באשר לסכום שהופחת על ידי חברת הביטוח, לטענתו, וכי למעשה לא הוכיח את תביעתו ודינה להידחות.

בעניין זה מקובלת עליי טענת הנתבעים, הנסמכת על סעיף 44 לצו הפיקוח ועל נוהל 1/2008 שיצא מכוחו, ולפיה החובה להודיע למשרד התחבורה על יעודו של רכב, לרבות יעוד השכרה או החכר (ליסינג), מוטלת על חברת ההשכרה/ההחכר.

התוצאה היא, אם כן, שדין התביעה להידחות.

"זכרון הדברים להחלפת רכבים" שנחתם על ידי הצדדים היה חוזה אחיד, בו מולאו בכתב יד הפרטים הרלוואנטיים לעסקה, כאשר סעיף ההערות כולו נרשם בכתב-יד. בסעיף 1 לזכרון הדברים נקבע כי התובעת מוסרת את הקורולה, שבמקור הייתה של חברת אלביט, ומקבלת מהנתבעת בתמורה את רכב הנתבעת ובנוסף סך של 39,000 ₪, וכי - "בד בבד עם חתימת זכרון דברים זה משולם ע"ח סך של 15,000 ₪ שטר ביטחון ואת היתרה עם השלמת העסקה בפועל לא יאוחר מתאריך 26/1/09". בסעיף 3 נכתב - "שני הצדדים מצהירים כי בדקו את חרכב, את מצבו החצוני והמכאני, את טיבו, את מסמכיו ו/או את רשיונות הרכב וכי הם מוותרים על כל תביעה או טענה הנובעת מהגורמים הנזכרים האחד כלפי מישנהו". בסעיף 5 נכתב - "צד שיפר זכרון דברים זה, או יעשה מעשה או ימנע מעשית מעשה שיהיה בהם כדי לגרום לסיכול ההסכם, ישלם למישנהו פיצוי קבוע ומוסכם מראש של 15,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזקו הממשי, כמו כן תחולט המקדמה ע"ח הפצוי המוסכם". בסעיף ההערות נכתב - "העסקה מחייבת את שני הצדדים כמו כן סמכה סאלחה מצהירה כי הק"מ בטויוטה שהיא מוסרת מס' 61-683-19 נכון להיום הוא 122,000 ק"מ כמו כן הובהר מפורשות לרוכשת סאלחה כי הטויוטה מס' 74-955-59 היא אלביט מערכות בע"מ לשעבר והרכב שהיא מוסרת פרטי לשעבר". טופס גילוי נאות - בטופס גילוי נאות, בחתימת הנתבעת, מולאו הפרטים הנוגעים לקורולה, לרבות ציון העובדה כי הבעלים הקורולה היא חברת אלביט, וכי אין בעלים קודמים נוספים.

לגירסת הנתבעת, סאלח דרש לתמחר את הרכב החדש על-ידי הפחתה של 11%-19% ממחירו במחירון רכב, אולם התובעת סירבה לבקשה ועמדה על קיום הסיכום המקורי.

לשיטת הנתבעת, לצורך חישוב התמורה המגיעה לה בעסקת החלפת כלי-הרכב התבססה התובעת על מחיר מחירון של הקורולה שהייתה בבעלות אלסינט, על אף שבמקומות אחרים נמכרים כלי רכב של אלסינט במחיר נמוך יותר, ונמנעה מלהודיע על כך לנתבעת בטרם החתימה על זכרון הדברים.

ככל שהשלכות הטעות על הצד ה"טועה" חמורות יותר, כך יהיה בית-המשפט נוטה לבטל את החוזה (ראו, ע"א 3972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 817, 830 (2003); ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד אמסטר, פס' 17-14 ו-31-30 לפסק דינו של השופט זילברטל (פורסם בנבו, 7.3.2013)).

בתצהירו אמר: "מצידנו לא היה לדבר כל משמעות בעינינו ולא היה לנו שמץ של מידע כי הדבר אמור להתבטא במחיר הרכב הנ"ל". כשנתבקש סאלח בחקירתו הנגדית להסביר באיזה אופן רומה על ידי התובעת, הוא אמר: "באופן שהוא לא אמר מה שצריך להוריד ממחיר האוטו לפי מחיר מחירון" (עמ' 28).

הנחת המוצא של סאלח, לפיה התובעת תימחרה את עסקת החליפין על בסיס מחיר מחירון רכב של הקורולה ולא על פי פרמטרים אחרים, לא הוכחה.

דוד, מנהל התובעת, הסביר בחקירה הנגדית (בעמ' 13): "בעסקת החלפה אנחנו לא מסתמכים במדויק על מחירון יצחק לוי. אנחנו מסתמכים על הידע של ביקוש והיצע ומצב הרכב הנמסר ומצב הרכב שאנו מקבלים". הוא אישר כי רכבי אלביט, כדוגמת הקורולה, עשויים להמכר במקומות אחרים במחיר זול יותר מאשר אצל התובעת.

...

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 קובע כי אם הסכימו צדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כפי שהוסכם ביניהם, אולם במידה ובית המשפט מצא שהם נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של הפרתו, רשאי בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים.

התוצאה משלא הוכיחה הנתבעת כי נפל פגם בעסקת היסוד, דין התביעה להתקבל.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (א) 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 25.1.2009 ועד לתשלום המלא בפועל; (ב) שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.