הפחתת אחוזי נכות בגמלת ניידות

הועדה אמנם ציינה בפרוטוקול מיום 30/4/14, במועד ההתכנסות השלישית, כי המערער הוזהר וכי בכוונת הועדה להפחית את אחוזי הנכות, אולם לא צויין הנימוק להפחתת אחוזי הגימלה בניידות ולא ניתנה למערער ההזדמנות בפועל, במעמד אותה ועדה, למשוך את העירעור לאחר בדיקת האורתופד.

...

המשיב טוען כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים דלהלן: המערער הוזהר בדבר כוונת הוועדה להפחית את אחוזי גמלת הניידות ואף הגיש תגובתו לאזהרה בין הדיון של הוועדה במועד התכנסותה הראשון לבין מועד כינוסה השני.

עוד צויין כי "תוך הבדיקה הנבדק מפעיל בעוצמה רבה שרירים אנטגוניסטיים. מציין כי כואב לו בבדיקה". בסיכום החלטותיה מציינת הוועדה במועד התכנסותה השלישי את הדברים הבאים: "מבחינה אורתופדית טווחי התנועה כפי שצוינו בבדיקה. אין ספק כי הפעיל כוח רב מאוד שרירים אנטגוניסטיים ולמרות זאת טווחי התנועה אינם מתאימים להכללתו בהסכם הניידות. אם כן לסיכום: בוועדה הנוירולוגית האחרונה לא נכלל. בחר שלא למשוך את הערר וביקש להיבדק בוועדה שיש בהרכבה אורתופד. בתוך ועדה נוכחית עם אורתופד לא נכלל". נוכח השתלשלות העניינים כמפורט לעיל לא נפל פגם בהחלטת הוועדה.

סיכומו של דבר, לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

הערעור נדחה.

לפניי ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), על החלטת ועדה רפואית לעררים בניידות מיום 6.1.14, הפועלת מכוח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה : "הועדה"; "הסכם הניידות").

ועדה רפואית לעררים מים 22.4.13 שדנה בבקשתו, מצאה להפחית דווקא מדרגת נכותו, לדרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 40% בלבד, לפי סעיף ו-א-1 (חלקי) להסכם הניידות: "פרטס מילדות במפרק ירך ימין עם החמרה לאחרונה הגבלה בעיקר באדדוקציה וסיבוב פנימי ללא כוויצה כיפופית". על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה (בל 13581-077-13).

אף לאחר שבית הדין הורה לועדה במפורש להתייחס לחוות הדעת, ולהסביר את הפחתת דרגת הנכות על אף קביעתה כי חלה החמרה במצבו של המערער, לא מילאה הועדה כראוי אחר הוראות אלה, ושבה ודחתה את הערר, בלא שהתמודדה כראוי עם תכנה של חוות הדעת אליה נתבקשה ליתן דעתה, ובלא שספקה הסבר סביר להחלטתה להפחית מאחוזי נכותו של המערער בשים לב לקביעתה לפיה חלה החמרה במצבו.

...

נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי הוועדה לא מילאה כראוי אחר הוראותיו של פסק הדין.

נוכח האמור לעיל, סבורני כי אין מקום להשבת עניינו של המערער לפתחה של הוועדה בפעם השלישית, ולפיכך יש להורות על החלפת הרכבה.

סוף דבר הערעור מתקבל.

רקע כללי לפניי ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן- החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים בניידות מיום 4.2.15, הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה - הועדה; הסכם הניידות).

עם זאת, הפסיקה קבעה, כי במקרה בו הועדה שוקלת להפחית מאחוזי הנכות שנפסקו לעורר שבפניה בעבר, הרי שהיא מוסמכת לעשות כן בכפוף לכללים מסויימים.

באשר לקבית דרגת מוגבלות בניידות מותאמת - בפסיקה נקבע, כי תנאי יסודי לקביעת דרגת מוגבלות מותאמת, הוא כי במבוטח יתקיים "הליקוי" כמפורט בסעיף שבתוספת על כל ממצאיו, אך במקרה שקיימת סטייה קלה מהנקוב ברשימת הליקויים הנדרשים על פי הסעיף ברשימת הליקויים או חסר קל, ניתן להתאים את אחוזי המוגבלות המופיעים בסעיף למצבו של הנכה (עב"ל 389/99 המוסד נ' מאיר כהן - ניתן ביום 28.5.00, בר"ע 155/10 סמיון סלנסקי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.4.10).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

נוכח כל האמור, דין הערעור להתקבל.

סוף דבר עניינו של המערער מושב אל הוועדה הרפואית לעררים (ניידות) על מנת שזו תשקול לקבוע למערער דרגת מוגבלות בניידות מותאמת, בשים לב לממצאיה לפיה המערער סובל מחולשת שרירים ברגל שמאל.

מפרוטוקול הוועדה עולה כי ישיבתה ביום 9.12.20 היתה ישיבת סיכום בה נשמעו טענות המערער ובא כוחו, וזאת לאחר שהם הודיעו לוועדה כי אין בכוונתם למשוך את הערר, למרות שהדבר הוצע להם ע"י הוועדה בישיבה הקודמת, לאחר שזו הזהירה אותם כי היא שוקלת להפחית מאחוזי הנכות של המערער (וראו גם עמ' 3, ש' 6 לפרוטוקול המתומלל, דברי ב"כ המערער).

לכן, הוועדה לא יכולה היתה לקבוע שהמערער זכאי לאחוזי נכות המזכים בקיצבה מכוח כאבים או מכוח מחלה אחרת מ"שיתוק" המופיע בהסכם הניידות (או ממחלות אחרות הנקובות בו).

...

מכאן שהטענה כי הועדה לא בדקה את המערער – נדחית.

מכל האמור לעיל עולה כי המערער לא נשא בנטל להוכיח כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה הוועדה, לא הוכח כי הייתה חריגה מסמכות, שיקולים זרים שנשקלו או התעלמות מהוראות מחייבות.

לא מיותר לציין, מה שכבר צויין בעבר, כי הסכם הניידות מוגבל בהיקפו וראוי היה שהגורמים האחראיים במשיב ובמשרדי הממשלה בעניין זה יתנו את הדעת על כך. מכל המקובץ לעיל, הערעור נדחה.

חובת האזהרה אף עוגנה בשנת 2014 בחוזר נכות 1727 מטעם המוסד, שכותרתו "מסירת מידע למבוטח על האפשרות להסיר ערר". בחוזר נקבע בין היתר כי וועדה הדנה בערר של מבוטח וסבורה כי יש להפחית אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לו צריכה להפסיק את הדיון ולהודיע למבוטח על כוונתה.

כך באתר האנטרנט של המוסד והן בכותרת הטופס "בקשה לבדיקה רפואית לקביעת מוגבלות בניידות" נרשם כי "בבקשה לבדיקה חוזרת, הועדה רשאית לקבוע אחוזי מוגבלות נמוכים מאלה שנקבעו לך בעבר, וכן לשנות החלטה לעניין שימוש בכסא גלגלים". דברים אלו נכונים גם לגבי מבוטח המקבל קצבת נכות ומבקש בדיקה מחדש, כאשר הטופס בעיניין זה כולל בכותרת הוראה לפיה "המוסד רשאי לקבוע אחוזי נכות רפואית ודרגת אי כושר נמוכים מאלה שנקבעו בעבר". יוצא מכך כי אין לועדה חובת אזהרה פרטנית לאחר שבדקה את המבוטח ומצאה כי מצבו היטיב לשיטתה.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה ובחנו את כלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המבקש להידחות ודין ערעור המוסד להתקבל.

לכן גם מסיבה זו קיים קושי ללמוד הלכה ממקרה זה. לפיכך אנו סבורים כי לא נפל פגם בעובדה שהוועדה לא הזהירה את המבקש במובן זה שלא נתנה לו הזדמנות למשוך את התביעה ואין מקום להשיב את עניינו לוועדה מדרג ראשון על מנת שתאפשר לו לעשות כן. לצד זאת בהתנהלות הוועדה מדרג ראשון נפלו מספר פגמים.

דהיינו, הנמקת שתי הוועדות אינה מספקת ובנסיבות אלו טוב עשה המוסד שהסכים להשבת עניינו של המבקש לדיון בפני הוועדה לעררים גם לצורך כך. סוף דבר- הפגמים שנפלו בהתנהלות הוועדה מדרג ראשון נרפאו בעצם הערעור לוועדה לעררים ועל כן לא היה מקום כי הדיון יוחזר לוועדה מדרג ראשון כפי שעתר לו המבקש.