עמידר מצידה, ביקשה להדוף את התביעה נגדה במגוון טענות: שהוי בלתי סביר המשתרע על פני עשורים; העדר חובה על חברה משכנת לרשום הערה כלשהיא בכלל והערת אזהרה בפרט, מה גם שבעניינו של שיינר היה מדובר בהערת אזהרה על גבי הערת אזהרה משטרם הושלם רישום הדירה על שם הרוכשת הקודמת; רשלנותו של שיינר בטיפולו ברכישת הדירה; וכן אשמו התורם של שיינר המגיע לכדי 100%.
טענת עמידר לפיה לא נהגה לרשום בספריה "מעין הערת אזהרה" איננה מדויקת, שהרי התבוננות בטופס "אישור הזכויות" שהנפיקה ביום 23.7.98, סמוך לרכישת הזכויות בדירה ע"י אבולעפיה, מעלה כי זה כולל סעיף למילוי שכותרתו המודפסת הנה "קיימת הערת אזהרה" (סעיף ח' לחלקו השני של הטופס מוצג 14 למוצגי המערער – מוצג ת/1 לתביעה), כשבצידו הוסף בכתב יד "הסכם מכר על שם אבולפיה חאלד מתאריך 1.7.98". עמידר לא טענה כי בשנים הקודמות הטופס היה שונה.
...
בית משפט קמא החיל את חוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969, על עסקת ישעיהו – גניה, מחמת אי היות הדירה רשומה במרשם המקרקעין ובהיות הזכות הנמכרת זכות חוזית, ובשל הימנעות שיינר להציג את חוזה הרכישה של גניה- בא לידי מסקנה לפיה כשל שיינר בהוכחת רכישת הזכויות ע"י גניה.
בית משפט קמא ביכר את גרסת ישעיה על פני גרסת גניה, עת לטעמי הנתונים שהובאו לפניו מזמינים את המסקנה ההפוכה.
מקובלות עלי במלואן קביעותיה הנוספות של חברתי באשר לעדיפות זכויותיו של המערער על פני זכויותיו של ישעיהו, ואף אני סבור כי בנסיבות העניין יש לייחס למערער אשם תורם משמעותי.
