העמדה לדין בישראל על עבירות מחוץ לישראל

סעיף 11 לחוק העונשין קובע: "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה". דיון מעמיק באפשרויות השונות העומדות בפני בית המשפט בנושא זה נערך במסגרת בג"ץ 4865/04 מדינת ישראל נ' סוויסה (28.6.2005) (להלן: עניין סוויסה), בו התעוררה שאלת אפשרות קזוז ימי מעצר מעונש שהוטל על אסיר שנמלט מהארץ ושהה במעצר במסגרת הליכי הסגרה לאחר שנתפס בחו"ל. בפסק הדין נערכת איבחנה בין מעצר בחו"ל לצרכי הסגרה לשם המשך ריצוי עונש, קרי – לאחר שנגזר דינו של נאשם, לגביו נקבע שסעיף 11 לחוק העונשין חל, לבין מעצר בחו"ל לצרכי הסגרה לשם העמדה לדין, קרי – הסגרה של אדם טרם מתן גזר הדין, כפי המקרה שלפנינו.

...

אין בידי לקבל אף טענת ההגנה שלפיה הנאשם קיבל אחריות באופן חלקי, בהינתן שהודה בעובדות כתב האישום והמשפט התנהל "רק בפן המשפטי", שכן דווקא הודאת הנאשם בחלק העובדתי של כתב האישום, ממחישה את חוסר ההפנמה שלו בפסול שבמעשיו.

נוכח כל האמור, מן הראוי היה למקם את עונשו של הנאשם בחלק העליון של השליש המרכזי של המתחם.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר במסגרת הליך ההסגרה בין התאריכים 28.7.2016 – 11.5.2017.

אוסיף כי יש גם רגליים לסברה שבמקום שבו מדובר באדם שאין חולק שהיה תושב ישראל עובר לבצוע העבירות על ידו מחוץ לישראל, והשאלה העומדת על הפרק היא שינוי התושבות לארץ זרה, הנטל המוטל על כתפי המערער גדול יותר מזעום.

סעיף 1א(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, מורנו: "אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן היתקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר". הינה כי כן, הכלל בכל הנוגע למי שהוא אזרח ותושב ישראל – אי-הסגרה; החריג – הסגרה.

...

חרף האמור, סבורני, כי לא קמה לנו עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולסטות מן הכלל הנקוט בידינו שלא להתערב בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית.

על רקע האמור, שומה עלינו לבחון את התקיימותו של תנאי התושבות בענייננו.

לפיכך, החלטתי לצרף את עמדתי לעמדת חברַי, ולדחות את ערעור המדינה.

עם קבלת ההודעה על הירצחה של המנוחה – שגרירות ישראל בברלין וכן המחלקה לישראלים בחו"ל (באגף הקונסולרי במשרד החוץ), עמדו בקשר עם משפחתה של המנוחה, עד שבתאריך 06.12.2012, העותרת 2 הודיעה למחלקה לישראלים בחו"ל, כי היא מוותרת על סיוע מצדם בכל הקשור בהבאת גופתה של המנוחה מגרמניה לקבורה בישראל.

" הסעיף הנ"ל מעגן את תחולת הדין הישראלי על עבירות שבוצעו מחוץ לשטח המדינה, בין היתר, נוכח "תחולה פרסונלית-פסיבית" לדיני העונשין – מקרה בו קורבן העבירה הנו אזרח או תושב ישראל (ראו גם: ע"פ 7742/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 1 לפסק דינו של השופט י' עמית (28.08.2016)).

לכך יש להוסיף כי קיים קושי מעשי בהעמדת אדם לדין בישראל על עבירה שביצע במדינה אחרת, וזאת משום שהראיות אינן נימצאות בידי רשויות מדינת ישראל וכן משום שהן נאספו על פי הוראות הדין הזר, ולא מתוך מחשבה לאפשר את קבילותן בבית המשפט בישראל (ראו: עניין מימון-כהן, בעמ' 63).

...

בהקשר זה סבורני כי החלטת המשיבים שלא לממן נסיעות אלו של העותרים הינה החלטה המצויה במרחב שיקול דעתה, ואין מקום להתערב בה. עם זאת, זה המקום לציין כי משרד החוץ ושגרירות ישראל בברלין הודיעו כי ימשיכו לעקוב אחר חקירת רצח המנוחה, ויהיו נכונים לסייע לעותרים במישור הקונסולרי בהתעדכנות מול הרשויות בגרמניה בדבר התקדמות החקירה, ובהעברת בקשות מטעם העותרים אל רשויות אלו, ורשמנו הצהרה זו בפנינו.

לסיום, יש לתת את הדעת על כך שכפי שעולה מהחומרים שהוגשו לנו בתיק – אי הסגרת החשוד איננה נובעת מאי-שיתוף פעולה מצד תורכיה, או גרמניה, אלא מכך שככל הנראה, כפי שנמסר מצוות החקירה הגרמני, החשוד ברצח אכן נמצא בסוריה, ולפיכך לא ניתן להסגירו בעת הזו לגרמניה, וממילא תורכיה איננה רלבנטית לעניין בשלב זה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה את העתירה, כאמור.

ואולם, בנסיבות העניין, סבורני כי הגשת העתירה השיגה חלקית את מטרתה משהביאה להתקדמות מסוימת במישור הקונסולרי (שלא הושגה קודם לכן, על אף פניות העותרים למשרד החוץ), ולפיכך יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת העותרים בסך של 7,500 ש"ח. משאמרנו כל שפירטנו עד הנה, ולאחר שהצגנו את טעמינו לדחיית העתירה, נוסיף רק זאת, כי ליבנו יוצא אל העותרים, אשר איבדו את היקרה להם מכל, ולכאבם – אין מרפא.

הסעיף נושא את הכותרת "עונש שהוטל בחוץ לארץ" ומורה כי: "10. (א) נמצא בישראל אדם שנדון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל בפסק דין חלוט; בצו כאמור בסעיף זה רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנדון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובילבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש". לטענת המערער, ניתן לפרש את הוראות הסעיף כך שהוא יחול גם על מבוקש אשר איננו אזרח או תושב ישראלי, וכך אף ראוי שיעשה מבחינת מדיניות משפטית רצויה, כדי להגמיש את האפשרויות הבינאריות שדיני ההסגרה מציגים כיום בפני המדינה.

...

מסקנה זו נלמדת מהגיונם של דברים, כמו גם מלשונו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, המורה כך: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (ההדגשות הוספו – ד' ב' א').

כשלעצמי, אני סבורה שניתן היה לדחות את טענות המערער לתחולתו של סעיף 10 לחוק העונשין קודם כל בשל כך שממילא לא התקיים בענייננו אחד התנאים הנזכרים בו, והוא הגשת בקשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לריצוי העונש בישראל.

יחד עם זאת, אני סבורה כי תנאי סמכות השיפוט מגלם בחובו במשתמע גם את דרישת הפליליות הכפולה, דהיינו שהמעשה בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה גם בישראל, שהרי אחרת ההעמדה לדין בישראל לא הייתה מתאפשרת.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע כי: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3 כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". ההלכה היא כי "אין צורך להכריע האם יש בחומר הראיות כדי להוביל להרשעת המבוקש, אלא די בקיומה של "אחיזה לאישום", קרי, ראיות שיש בהן כדי להצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת להעמידו לדין" (ר' ע"פ 6003/19 אריה גרינס נ. היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 17).

בשנת 1978 תוקן חוק ההסגרה במסגרת חוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח-1978, הוסף לחוק ההסגרה סעיף 1א שקבע כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי" ובמקביל הוסף סעיף 4א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) [נוסח משולב] תשל"ג-1973 הקובע בתנאים מסויימים את סמכותם של בתי המשפט בישראל "לשפוט לפי דיני ישראל אזרח ישראלי או תושב ישראל שעשה בחוץ לארץ מעשה אשר, אילו נעשה בישראל, היה עבירה הנמנית עם העבירות שבתוספת לחוק ההסגרה". בשנת 1999 תוקן פעם נוספת חוק ההסגרה ונקבע סעיף 1א במתכונתו הנוכחית (ר' ס"ח 1708, התשנ"ט, בעמ' 138).

...

הייתה מערכת כללים בנוגע לאיך להתנהג עם לקוח לא מרוצה על מנת ליטוע בו תחושת ביטחו ובמקרה שבסופו של דבר לקוח כן קיבל תשלום, העמלה הגבוהה ששולמה לעובדים בוטלה ואף הוטל עליהם קנס במקרה בו לקוחות מקבלים את כספם חזרה.

בנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי לא חלה הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה.

סוף דבר לאחר שמצאתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לבקשת ההסגרה, כי נתקיימו יתר התנאים הנדרשים בחוק ולא מתקיים סייג שיש בו כדי למנוע את ההסגרה אני קובעת כי המשיב הוא בר - הסגרה לגרמניה על מנת שיעמוד לדין בגרמניה על העבירות שפורטו בבקשת ההסגרה.