העלאת תעריף הארנונה בשל עדכון תעריפים בחוק ההסדרים

" ואילו סעיף 9 לחוק ההסדרים קובע כי - "(א) השרים יקבעו בתקנות, סכומים מיזעריים וסכומים מירביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכן רשאים הם לקבוע יחס בין הסכומים אשר יוטלו על כל אחד מסוגי הנכסים. הסכומים המירביים והמזעריים יעודכנו לכל שנת כספים, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות." עד שנת 1992 קבעו דיני ההקפאה את השעור המירבי בו היו רשאיות הרשויות המקומיות להעלות את תעריף הארנונה בגין נכסים בתחומן בכל שנה, כאשר העלאת תעריף על ידי רשות מקומית החורגת מהשיעור המירבי חייבה קבלת אישור השרים.

...

עובדה זו, בצירוף העובדה שהתעריף שהוטל משך כל השנים הללו חרג מהתעריף המזערי לסיווג של "משרד, שירותים ומסחר", מובילים למסקנה שיש לראות בנכסים שבגדר תת-סיווג זה כנכסים עליהם חל הסיווג השיורי של "נכסים אחרים". ודוק - אין מדובר בסוגי נכסים שוליים וזניחים אלא במוסדות תרבות מרכזיים בחיי העיר תל אביב, וקשה להלום כי הדבר נעלם מעיני העירייה.

סיכומם של דברים: נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי תיאטרון הבימה אינו נכלל בגדר "שירותים", במסגרת הסיווג של "משרד, שירותים ומסחר" הקבוע בתקנות ההסדרים, ועל כן בהיעדר סיווג ספציפי מתאים אחר בתקנות, נכלל תיאטרון הבימה בגדרי הסיווג השיורי כ"נכס אחר".

התוצאה היא שהמערערת תחויב בארנונה כ"נכס אחר", בהתאם לחיוב בו חויבה כל השנים, בתוספת שיעור העדכון.

בקשר לכך טוענים העותרים: 1) על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה והשגת יעדי תקציב) התשנ"ג – 1992, ניתנה לשרי הפנים והאוצר סמכות לקבוע סכומים מיזעריים או מירביים לתעריפי הארנונה שהרשות המקומית רשאית להטיל.

על יסוד החוק הנ"ל, הותקנו תקנות ההסדרים במשק המדינה, שהטילו הגבלות על עידכון תעריפי ארנונה, למעט חריגים שעל פיהן ניתן להעלות שיעור ארנונה באישור שר הפנים ו/או שר האוצר.

כנגד עמידה ביעדים של עידכון תעריפי הארנונה, זכאית העיריה לקבל מענקים והיתרי מלוות, ובהיעדר ביצוע העלאה של תעריפי הארנונה תצטרך העיריה להחזיר מענקים שקבלה בשל עידכון תעריפי הארנונה.

...

בסופו של דבר, לאחר אותה ישיבה מיום 30.11.11, אושרה ההעלאה על ידי שרי הפנים והאוצר גם לשנת 2011 וגם לשנת 2012, ולאור זאת טוענים העותרים, כי החלטות המועצה הן לשנת 2011 והן לשנת 2012, התקבלו שלא כדין, תוך הצגת מצג שלא היה נכון, וביחס לאישור העלאה לשנת 2011 טען ב"כ העותרים שמדובר בהעלאה רטרואקטיבית שלא כדין.

גם לגוף העניין, נראה לי שאין באמור כדי להצדיק את ביטול ההחלטה.

באשר לטענה, כי האישור ניתן באופן רטרואקטיבי לגבי שנת 2011, נראה לי שאין לקבל את הטענה, לאור העובדה שהחלטת המועצה ניתנה עוד לפני תחילת שנת 2011, ואישור שר הפנים ושר האוצר ניתן אף הוא בסוף שנת 2011, בטרם הסתיימה אותה שנה, וכאמור, דיון זה אינו מתייחס לאישורי שרי הפנים והאוצר, שאינם בסמכות בית משפט זה, אלא להחלטת המועצה שניתנה במועד.

לאור האמור, אני דוחה את העתירה.

בעניינינו מציינת הערייה כי לא העלתה את תעריפי הארנונה השנתיים הקבועים בצוי הארנונה מעבר לעידכון התעריפים הקבוע בחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים) במשך יותר מ-8 שנים.

...

לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של בעלי הדין, הן בכתב הן בטיעונם הממצה לפנינו, לא שוכנענו כי הונחה עילה להתערבותנו בהחלטה נושא העתירה.

גם בטענות האפליה הנוספות לא מצאנו ממש.

על יסוד טעמים אלה אנו דוחים את העתירה.

בבסיס העירעור – וכחוד החנית שלו – מונחת טענתו של המערער, לפיה יש להבחין בין שני מסלולים להעלאת שיעור הארנונה: המסלול הראשון, המוסדר בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים, מתייחס לעדכון ריאלי של תעריף הארנונה מעבר לשעור ההעלאה הכולל שנקבע בחוק או בתקנות, ומשקף, בדרך כלל, את עליית המדד בשנת הכספים הקודמת.

הכללת התוספת בבסיס המס (קרי: הבאתה בחשבון לצורך עידכון תעריפי הארנונה בשנים הבאות) יוצרת הטלה דיפרנציאלית של ארנונה על נישומים שונים העושים בנכסיהם שימושים זהים, שכל ההבדל ביניהם מתמצה בכך שבשנה פלונית שילמו מראש את כל הארנונה שהוטלה עליהם; (ה) סעיף 278 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות), שכותרתו הייתה (לפני שבוטל וסעיף 11(א) לחוק ההסדרים בא תחתיו) "תוספת לארנונות", מהווה הוראה מקבילה לסעיף 280 לפקודת העיריות, שעניינו "הפחתת ארנונה", ושניהם פועלים באותו מישור סמכות.

...

אכן, במקרה שכזה גם אם הרשם יקבל את העמדה המשפטית של הנתבע, לא יהא רשאי ליתן פסק דין על אתר הדוחה את התביעה אלא יהיה חייב ליתן רשות להתגונן והתיק יועבר לבית המשפט, למעט אם מתוך מסקנה זאת ניתן יהיה לקבוע כי התביעה אינה מגלה עילה.

כך גם ייתכן כי בסופו של יום יגיע בית המשפט, אליו הועברה התביעה, למסקנה משפטית שונה.

אולם בהיעדרם ונוכח הצורך ליישם את התוצאה האריתמטית, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית משפט השלום.

בגדרה של ההשגה טענה המערערת, בין-השאר, כי היא רק מעניקה שירות בנכס נושא החיוב, בבחינת "קבלן מבצע", בעוד שהמחזיק בנכס החייב בתשלומי הארנונה, על-פי מבחן "מֵרב הזיקות" – הוא המתנ"ס; כי שיעור הארנונה שבו חויבה הועלה מ-85.87 ₪ למ"ר ל-278 ₪ למ"ר בנגוד לדיני ההקפאה ולחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים), ומבלי שנתקבל אישור מטעם הגורמים המוסמכים; וכי אין לחייבה בתשלומי פיגורים בגין אי-תשלום החוב עד כה. עוד ציינה המערערת בהשגה, כי החל מיום 1.5.08 העביר המינהל הקהילתי את חדר הכושר למבנה אחר, ולפיכך אין לחייבה בתשלום ארנונה בגין נכס זה. ביום 23.6.09 נדחתה ההשגה, בהחלטתו של מנהל הארנונה בעריית ירושלים.

קביעת תעריף החיוב בארנונה לפי סיווג הנכס בעיניין זה טוענת המערערת, כי תעריף הארנונה שבו חויבה שוּנה מ-85.87 ₪ למ"ר ל-278 ₪ למ"ר, וזאת על-אף שלא חל כל שינוי בשטח, ומבלי שההחלטה להעלות את תעריף הגבייה אושרה על-ידי הגורמים המוסמכים לפי דיני ההקפאה וחוק ההסדרים.

בצד זאת קובעת תקנה 10, כי רשות מקומית יכולה לחרוג מכללי עידכון התעריפים שנקבעו בסעיף 9 לחוק ההסדרים ובתקנות אלו – בכפוף לאישור שר הפנים ושר האוצר.

...

דין טענות המערערת בעניין זה – להידחות.

דין טענות המערערת להידחות.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, ועל-רקע הסכמת הצדדים לפיה חיובי המערערת בארנונה מוגבלים עד ליום 1.5.08 (מועד פינוי הנכס על-ידה), הערעור נדחה.